כל הרחוב רטוב, עם ריח של גשם באוויר, העצים מטפטפים את הטיפות
שנשארו לאדמה.
קשת בענן מופיעה בשמיים.
יצאתי לרחוב לבושה במעיל ונעליים סגורות - כמו שאני אוהבת,
התחלתי לקפוץ ולרוץ בין כל השלוליות.
חורף זו העונה הכי אהובה עליי בעולם, זה מעניק הרגשה של חופש,
של טוב, ולא אכפת לי שאני נרטבת, לא אכפת לי שאני מתלכלכת
בבוץ, העיקר שזה רק אני והגשם.
הדבר השני הכי אהוב עליי בעולם הוא דניאל, דניאל הוא החבר שלי,
כבר שנה וחצי שאנחנו ביחד, הוא הכל בשבילי - הוא והגשם.
ואני כל כך אוהבת לרוץ איתו בגשם, כי הוא בדיוק כמוני, והריצות
שלנו הן הכי כיפיות בעולם.
זה היה יום שבת כשאני כבר הייתי בחוץ ודניאל התקשר:
"איפה את?"
"אני בחוץ, רוצה לבוא?"
"בטח! זו שאלה בכלל? חכי אני בא"
תוך שתי שניות הוא היה למטה לבוש בסווצ'ר שהוא יודע שאני הכי
אוהבת - האדום עם הפס האפור, הוא נישק אותי. יש לו את הנשיקות
הכי מדהימות בעולם, זה כישרון פשוט, והוא אומר את אותו הדבר גם
עליי...
התחלנו לרוץ תוך כדי זה שהוא אומר לי כמה שהוא אוהב אותי
ומתגעגע אליי, כי בשבוע האחרון הוא היה בצבא, הוא רק התגייס
והוא בטירונות, וכשהוא שם אני מתה מגעגועים אליו, כשהוא חוזר
אנחנו משתדלים לבלות את כל הזמן שלנו ביחד.
רדפנו אחד אחרי השני וזו הייתה פשוט ההרגשה הכי מדהימה בעולם -
הגשם ודניאל - הריח שלו ושל הגשם ביחד, ההרגשה של החופש,
ההרגשה של האהבה ביננו, לא הייתי מבקשת כלום יותר מזה...
הוא רדף אחריי עד לכביש שהיה ריק ממכוניות, לא רציתי שהוא
יתפוס אותי וירדתי לכביש... שנינו ידועים בזה שאנחנו יכולים
לרוץ רחוק, הרבה ומאוד מהר, ככה שלא יוצא כמעט שאנחנו מצליחים
לתפוס אחד את השניה, אבל הפעם הוא תפס אותי באמצע הכביש,
והתחבקנו, לא שמנו לב לכלום, כשפתאום משום מקום באה מכונית
מזדה לבנה שנסעה במהירות מטורפת... היא נבהלה מאיתנו ופגעה
בנו.
שנינו נפלנו ואיבדנו את ההכרה.
כשהתעוררתי, מצאתי את דניאל שוכב לידי, אנחנו עדיין מחובקים,
טיפות הגשם מטפטפות עלינו, האווירה פתאום הייתה שונה, לדניאל
לא היו דפיקות לב... דניאל היפה שלי... שאוהב אותי כל כך ואני
אותו... נהרג ...
בגשם.