האם אי פעם הסתכלתם מעלה לשמיים בסופו של יום אפור וגשום?
האם אי פעם ראיתם קשת בענן?
קשת כל כך טהורה, נקייה מחטאים ומדהימה ביופיה?
אני ראיתי קשת כזו. קשת שצבעה את שמי פולין,
שהתנוססה בגאווה מעל מחנות ההשמדה...
מאותה שניה ועד היום הקשת בכל צבעיה בשבילי היא מתעתעת
לדמיין שדבר כה יפה וזך יתפרש בכל כך הרבה מובנים שליליים...

הכחול שצובע מידי יום את הים והשמיים חסרי הגבולות,
מכתים עכשיו את ארבעת הקירות שסוגרים עליי ולא מניחים לי...

הצהוב של השמש שמחמם אותנו ונותן לנו תקווה להמשיך הלאה,
צובע את מגן הדוד שנתלה על ששת מיליוני ידיים מיואשות.

הכתום המסמל את הקיץ שמעודד ומנחם אותנו בבואו כל שנה,
זו אותה האש הלוהטת ששרפה בתוכה אלפים...

האדום שכיום מסמל אהבה וקירבה,
צבע את שבילי היערות והמחנות בדמם של חפים מפשע...

והסגול,
הסגול שכיסה את פני האנשים שאיבדו את רוח חייהם...

לאחר כל סערה ויום גשום תופיע הקשת בענן,
הקשת שאלוהים תולה בשמיים כל פעם מחדש כדי להזכיר לנו,
כדי שלא נשכח את הסערה שקדמה לה...
כדי שלא נשכח את מיליוני האחים שאיבדנו שם...