המשיכה החזקה ביותר בעולם התבטלה. כאילו מדובר היה באיזה חוק
מתמטי. בעצם היא לא התבטלה, היא עוד קיימת, אלא שהיא בוטלה,
כבר אין לה חשיבות.

כמו פלוס ומינוס, כמו שחור אל מול לבן, הם ישבו בחדר, על
המיטה, ושתקו. כל הרגשות האפשריים סערו בהם. כל התחושות
האפשריות געשו בהם. אחד אל מול השני. מבטים, מחשבות, שתיקה.
הטלפון צילצל, היא ניתקה ממקומה וקמה לענות, התמסרה לשיחה הלא
חשובה על מנת להפיג את הלחץ שהוא גרם לה. הוא הביט בה, מנסה
לכבוש את יצרו, להקפיא את תהיותיו. השיחה הסתיימה, היא נותרה
לשבת על הכיסא, רחוקה ממנו. לאף אחד מהם לא היה אומץ לפעול, אף
אחד לא היה בטוח אם השני מעונייין בכך. כל אחד מהם חיכה שהשני
יתחיל, הזמן עבר. הם הסתכלו אחד על השני, כל כך טבעי נראה להם
שיקרה בינהם משהו, ועדיין, הם המשיכו לשבת.
דפיקה בדלת הודיעה על כך שעליהם להיפרד. אולי זו ההזדמנות,
נשיקת פרידה, אבל גם לא. לאף אחד מהם לא היה אומץ, אף אחד מהם
לא רצה להיראות להוט מדי, למרות ששניהם רצו. הוא עבר את סף
הדלת, ירד במדרגות, היא הביטה אחריו. משיכה חזקה היתה שם, אך
כלום לא קרה, ואותה משיכה, התבטלה.