"את תבואי היום, נכון? הבטחת..." טום שאל את לורה. לא בטון
מאשים או מכריח, בטון רגיל ביותר. הוא בסה"כ רצה לדעת אם
חברתו, לורה, תבוא להופעה שלו בערב, בבר הופעות קטן, עם זאת
מאוד נחשב, בלונדון. הוא הסתכל לתוך עיניה הירוקות, ממש נשאב
לתוכן, אך עדיין נשאר על הארץ. היה לו מבט של גור תועה, קטן
ומפוחד.
"תגיד, איך אני יכולה להגיד לך לא?" לורה חייכה. רוב הזמן היא
היתה מחייכת. מי שמכיר אותה (וגם מי שלא) מבחין מיד שלורה
נטולת דאגות. הדאגה הכי גדולה שיש לה זה לכייף, והרבה. היא
היתה מקדישה את רוב זמנה למוזיקה. הרבה מוזיקה. היא לא הולכת
לעשות עם זה משהו בעתיד, אבל זה משהו שעוזר לה לשכוח מהמציאות.
היא היתה הולכת להרבה הופעות, של אמנים ידועים ושל אמנים
בתחילת הדרך. היא אהבה את זה. ככה היא הכירה את טום. טום הופיע
בבר קטן שנקרא "The Smash". הוא היה הבסיסט בלהקה שלו. לורה
באה להקשיב למוזיקה קצת שונה (צריך לגוון, לא?) והתאהבה. לטום
לא לקח זמן רב להבחין בבחורה האדמונית שלא הסתירה את הנאתה
מההופעה. הוא ניגש אליה בסוף הערב ומשם הכל התגלגל בטבעיות.
"נתראה בתשע", טום חייך ונתן ללורה נשיקה רכה על השפתיים. לורה
שלחה חיוך עם קריצה והלכה.

"אוקיי, חזרנו על כל התווים, על כל המילים, עשינו אלף חזרות -
אין סיבה שלא נעלה הופעה מצויינת. אל תתרגשו ממפיקים ואמרגנים
שעלולים להיות שם. תחשבו שזו רק עוד הופעה בפרברים, שאנשים
נהנים ממנה, ואנחנו גם (כמובן)", מייקל, הזמר ואחד הגיטריסטים
של הלהקה, חזר על דבריו שוב ושוב. הוא היה לחוץ יותר מכולם.
הוא כל-כך רצה להתקדם, לפרוץ קדימה. הוא רצה שאנשים רבים ידעו
מי הוא, ואיך המוזיקה שהוא עושה.
"מייקל, chill!" אתה עוד תחטוף סחרחורת מהדיבורים שלך",
גאווין, המתופף, ניסה להרגיע את מייקל. את האמת? ללא הצלחה
מרובה...
הלהקה כבר מיקמה את עצמה על הבמה, כיוונה את המגברים, סידרה את
הסטנדים של התופים, בדקה את הסאונד, ועוד הספיקה לחזור על כמה
תווים. אך עדיין מייקל לא היה רגוע. הוא המשיך להתהלך על הבמה
הלוך-חזור. שאר הנגנים היו רגועים כמו מים באגם.

לורה עמדה מול המראה בחדרה וסידרה את שיערה האדמוני. הוא היה
חלק וארוך, מדורג. היא אהבה את השיער שלה, זה הצבע שהכי התאים
לה לעיניים. לפחות לדעתה. היא לבשה ג'ינס ואת החולצה שטום קנה
לה בשבוע שעבר "סתם כי הוא חשב שהחולצה יפה...". היא נתנה מבט
אחרון במראה, לקחה כובע שחור ומעיל ארוך ויצאה מהבית.
היה קר בחוץ, והתחיל לרדת גשם. היא הסתכלה בשעון. יש לה שעה
בעירך עד שטום יתחיל להופיע, וגם ככה עוד מעט יש לה אוטובוס,
אז עדיף לה לחכות. לאחר כמה דקות הגיע אוטובוס, קו חוצה
לונדון. ההופעה נמצאת במרחק חצי שעה נסיעה מהבית שלה, עם הקו
הזה היא תספיק להגיע.
לורה עלתה על האוטובוס והתיישבה ליד אישה מבוגרת, שפתחה איתה
בשיחה על מזג-האוויר. השיחה התגלגלה, ולורה סיפרה לה שהיא
הולכת לראות את חבר שלה מופיע. האישה גילתה עיניין, ושיתפה
אותה בסיפורים על הופעות שראתה כשהיתה צעירה יותר. לורה חשבה
לעצמה 'איזה נחמד, יש לנו נושא שיחה משותף; טוב, כבר עברנו חצי
דרך, עוד חצי וזהו'. לורה עצמה את עיניה, ומיד פתחה אותן
בבהלה. לפני שהספיקה לקלוט מה קרה, היא איבדה את ההכרה.
האוטובוס נכנס לצומת ולא הספיק לחצות אותו לפני שפול-טריילר
הורידה אותו מהכביש.

"הכל בסדר? טום? ניגנו שלושה שירים בסה"כ, יש לנו עוד שלושה.
אתה מרגיש טוב, או שאולי נדבקת ממייקל?" גאווין שאל את טום
בהפסקה הקצרה שלקחו. "יש לי תחושה רעה, אני לא יודע למה זה
קשור. ראית במקרה את לורה? היא הבטיחה שתבוא" טום נראה מודאג
יותר מתמיד. חברי הלהקה לא היו רגילים לכך. בדרך-כלל טום היה
רגוע ממש כמו גאווין, ביחד הם היו מרגיעים את מייקל ואת שאר
חברי הלהקה לפני מופע כלשהו. גאווין נתן מבט מנחם בטום ואמר
"הנה, אנחנו חוזרים... תחזיק מעמד, רק עוד שלושה שירים..."
ההופעה נגמרה. הם היו טובים, מעולים אפילו. מפיק של אולפן
הקלטות ניגש אליהם בסוף ההופעה, ביקש שיבוא בעוד כמה ימים
למשרד שלו, לסגור פרטים ועניינים. מייקל היה בעננים. טום הלך
לחפש את לורה. בינתיים בקצה הבר בטלוויזיה היה מבזק חדשות.
המילים היחידות שטום הצליח לקלוט היו "תאונה, צומת, קו חוצה
לונדון, הרוגים", יותר מזה הוא לא שמע. הוא מצא טלפון וחייג את
המספר של לורה בבית. אין תשובה. הוא ניסה שוב, ואז הקו מת.

כל החברים והמכרים הגיעו. כולם כל-כך העריכו ואהבו את לורה.
החברים שמו לה מכתב "פרידה בטרם עת", המשפחה לא יכלה לעמוד
בכאב, טום... טום הכניס לה לארון את הגיטרה שלו, עליה חרט:

I'm sorry I made you sacrifice your life. I hope you forgive
me. We'll meet in about a week. Love you for eternity, Tom.