תוך כמה חודשים שינה את כל החיים.
עם הרבה שאלות, אך ללא תשובות.
החברים רואים, ההורים מרגישים
אך כולם סותמים.
המבטים ההתלחששויות או סתם השאלת
ואולי ההרגשה שלי?
כן ההרגשה שלי,
אותה הרגשה לא ברורה
הרגשה של דקירה!
הרופאים מוגי פנים,
החברים לא מבינים,
ההורים בודקים.
ומה איתי?
אני בנתיים נשארת עם אותה הרגשה,
לא ברורה,
הרגשה של דקירה
הרופאים לא פותרים, הם מתייאשים
ואף מאשימים
הדמעות כל הזמן יורדות, המחשבות מטרידות
ואני רואה איך שם בקצה המנהרה האור כבה
וכמו כולם:
כבר אין כח לסבול
כבר אין כח להתמיד
כבר אין כח רצון
והעצב? ניצב מולי עם אותו אושר שחסר
והעצב ניצב מולי עם אותו אושר שכבר חסר
כן, ש ח ס ר |
