שלושים אלף מדרגות הפרידו ביני לבין הארמון. שם הוא ישב לו, על
כיסא רם ונישא. האביר. חשבתי ששווה לי לעלות במדרגות,
להתאמץ, להשתדל, אם אגיע ראשונה הוא יהיה שלי. לא שהיה איכפת
לי מהתחרות עליו, אלא שאהבתי אותו. עליתי לאט לאט במדרגות,
מתקדמת בזהירות. שישים ואחת, שישים ושתיים, שישים ושלוש, שישים
וארבע... עצרתי לנוח. המדרגות היו כל כך תלולות..... ראיתי עוד
מישהי מתחילה לעלות אז המשכתי והזדרזתי. היו עוד בנות, בדרכן
לארמון, בנות רבות. היו כאלו שהתייאשו ופרשו, כאלו שהתעייפו
ועצרו על מנת לאגור כוח, וכאלו שרק התחילו לעלות כשאני כבר
עליתי חצי מהמדרגות. בערך 20,000 מדרגות עליתי כשהאביר התקשר
אלי לפלאפון. "יקירתי, ישנן שתיים שכמעט ומשיגות אותך ואחת
לפנייך, כדאי שתמהרי", חייכתי, ניתקתי את הפלאפון ורצתי במעלה
המדרגות. הארמון היה עוד רחוק, ובכל זאת, קרוב יותר ממקודם. זו
שהיתה לפני התייאשה והחלה לרדת אט אט חזרה.
בשלב מסויים נעצרתי, במדרגה מספר 29,995. התיישבתי על המדרגה
וחיכיתי. אם האביר לא מוכן לרדת בשבילי חמש מדרגות, אז אולי
הוא לא שווה את כל זה.
מוקדש לאביר שלא יודע איך לרדת אל בנות העם ועל כן נשאר בודד
בארמונו |