עצמתי את העיניים ונרדמתי, ככה בקלות כזאת, כבר מזמן שמלאך
השינה לא עשה עמי חסד שכזה.
ואז הופעת, במלוא הדרך. בימים האחרונים כבר פחדתי שלא אחלום
עלייך יותר, אבל הנה הלילה באת אליי, ואת יפה כמו במציאות,
והריח - אוי הריח שלך... אני יכול להשתגע ממנו.
אנחנו מתחילים לדבר, ואת לוחשת לי כל מיני דברים שרק את בכל
היקום הענק הזה יודעת עליי, והלב שלי פועם.
אנחנו שוב ביחד, עושים כל מיני דברים שאהבנו לעשות ביחד, ואת
לוקחת אותי יד ביד למסעדה הכי טובה בעיר ואני מזמין לנו יין
טוב. את לבושה בשמלת ערב שחורה ועונדת את שרשרת הספיר שקניתי
לך, ואני לובש את הבגדים הכי יפים שלי, האלה שהבאת לי מתנה
באיזה אירוע לא מזמן.
ואנחנו מדברים. ואת מחייכת. וברקע יש את השיר שאנחנו הכי
אוהבים. והמלצר מחייך. ומזמין אותנו לקפה על חשבון הבית, סתם
ככה בלי שום סיבה מיוחדת.
ואת אומרת לי שכל הפרידה הזאת הייתה טעות, ושבעצם את אוהבת
אותי ושנועדו להיות ביחד, ועוד כל מיני מילים נפלאות שיוצרות
משפטים מושלמים כאלה שביחד מתחברים למוסיקה שעושה לי צמרמורת
בכל הגוף. ואני אומר לך שגם אני אוהב אותך, הכי בעולם, ודמעה
קטנה נושרת לי מהעין ומרטיבה לי את הלחי.
ופתאום אני מתעורר ורואה אותה מולי.
היא שואלת אם הכל בסדר, ואני עונה שכן, והיא אומרת שמילמלתי
דברים מתוך שינה ושהשערות שלי סמרו ואפילו שבכיתי קצת, ועניתי
לה שזה סתם חלום. היא שאלה על מה, ועניתי לה שעל עולם מושלם,
והיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, ואמרתי שגם אני אותה. היא אמרה
"לילה טוב". עניתי "לילה טוב".
כשעצמתי, שוב, את עיניי כבר לא היית שם, בטח כבר חזרת לגבר
שלך.
לפעמים אני נזכר בתקופה שהיית חלק מחיי, חלק מהמציאות. אלוהים
איזה חלומות משעממים היו לי אז...