ישבתי אחריך,
לחשתי באזניך,
וחשבתי שאתה,
אותי תבין.

עומדת לפניך,
לוחצת על פצעיך,
ואתה מחבק (אותי),
שלא אשבר לרסיסים.


                    פזמון:  אני שטתי זמן רב בניאגרה,
                             מסובבת את הראש, כי נמאס לי
מהחרא.
                             למדתי לעשות שמח מעצוב,
                             מתמודדת עם העובדה שלעולם כבר
לא תשוב.

בלב חורשה קטנה,
תחת עץ בודד,
יושבים ומדברים,
על כל מה שקורה לי.

ורק אתה יודע,
מה עובר עלי,
ואתה (כל כך) בטוח,
שזה לא ישנה לי.

                        פזמון חוזר...