אחותי סיוון חוגגת שש עשרה היום. אני עוד חודש בן שלושים. אימא
תכננה לה מסיבה ענקית עם כל הסו-קולד חברים שלה ושל בעלה, אבל
סיוון מחתה בתוקף. סיוון היא בדיוק כמו שאני הייתי בגילה -
מורדת במוסכמות, אידיאליסטית, ילדה בת שש עשרה.
מנסה לקלף בעקשנות את הסטיקר "העם עם הגולן" מהפג'ו יד שנייה
שקניתי. פתאום לעת זקנה אכפת לי מה חושבים עליי. לעצרות בכיכר
הפסקתי ללכת, פיניתי את השטח לבני הנוער. עכשיו אחותי נגררת
לשם כל שנה. היא פירור האידיאליזם שנשאר בי. הסטיקר לא יורד.
מותיר סימנים על המכונית הישנה, המתפוררת. ברדיו שיר ישן. נתקף
בנוסטלגיה.
לפני שש שנים כתבתי את התיאוריה שלי על החיים. מאה ושלושים
עמודים של תיזה לתואר שני באוניברסיטה, תואר בפילוסופיה שלא
סיימתי. לפי התיאוריה שלי, החיים מורכבים מפירורים, מכל דבר
שהתפרק לקחתי קצת. מהמוות של אבא לקחתי קצת, מהפרידה שלי מענת
לקחתי קצת, מהאנשים בכיכר לקחתי קצת, מהנרות, מהאידיאליזם. מכל
השאריות האלו הפכתי למה שאני.
אבא מת כשהייתי בצבא. חייל במדים הגעתי להלוויה שלו, עמדתי מול
הקבר ולא הצלחתי להרגיש. שנה לפני המוות שלו הוא מכר את חנות
הצילום שלו ויצא לפנסיה. ביקש ליהנות קצת מהחיים לפני המוות,
שהיה בשבילו כרוניקה של סוף ידוע מראש. מסגרות-מסגרות הוא סידר
לו בחדר השינה עם תמונות של אימא ושלו בכל הטיולים שלהם
באירופה, שלי, ושל סיוון, כאילו שאת הזיכרון הזה יכול היה לקחת
אתו לקבר. אל מול הקבר שלו רצו לי בראש רק תמונות של כל האנשים
שצילם בחייו, תמונות שעמדו בחלון הראווה של החנות שלו, כלות
ביום הכלולות שלהן, ילדים בבר המצווה עם עניבות,
פירורים-פירורים של חיים שלמים של אלפי אנשים.
אימא התחתנה מחדש מהר, דבר שסיוון לא סלחה לה עליו, ולי לא היה
אכפת, כי הייתי בתקופת ענת. ענת - המרצה שלי בתואר ראשון,
היחידה שגרמה לי להרגיש. היא הייתה בת ארבעים, ואני בן עשרים
ושתיים. לא אהבה מהסרטים, רק סקס פרוע בדירת הרווקים שלה,
אנאלי פה, 69 שם, שיחה עמוקה על משמעות החיים פה, פרידה שם,
ואהבתי אותה.
נוסע בפג'ו החדשה שלי לסיוון, המתנה, גור כלבים חום קטן בקופסת
קרטון, מאחורה. סיוון בת שש עשרה היום, ועל לוח החיים שלה מעט
פירורים, שאריות מחוויות שעברה. הרבה אידיאליזם, קצת תמימות,
ביאליק בשיעורי ספרות, נשיקות מאחורי אולם הספורט, סקס, סמים
ורוקנרול, מסלול החיים שלי, השאריות שהותרתי מאחוריי.