מריה ישבה בדממה והביטה לעבר החלון בשתיקה שיכלה להרעיד את כל
קירות ביתה.
היא הציתה סיגריה מתובלת שגילגלה זה מכבר ושאפה אותה מבלי
משים.
הראש שלה לא היה פה, אך גם לא שם. בשום מקום בעצם.
הדמעה החלה ללטף בעדינות את לחייה האדומה, לאחר הפסקה של בכי
שוטף.
היא בהתה ברחוב בפשטות, הרחוב היה דומם וקפוא כמזדהה עם
הרגשתה. הגשם טיפטף טיפות קטנות שניסו להרגיע את הנערה ללא
הצלחה.
רק לפני שני ימים ספורים עוד יכלה לצחקק ולשמוח, טיילה לבדה
בין השבילים בכפרה הקטן. כל זה היה לפני ששיחקה את משחקה
הגורלי עם כבודו ועצמו של השטן.
ועכשיו, אין לה לאן לברוח.
השטן הופיע בדמות גבר. מבוגר מעט ממריה.
היא הבחינה בו באמצע הליכתה בין השבילים שהכירה כל כך טוב
ופתאום, דמות חדשה הופיעה לפניה. הוא ישב על ספסל מבודד, כאילו
חיכה רק לה. היו לו עיניים שחורות ועמוקות, עצמות לחיים
בולטות, ושפתיים נחשקות.
מריה פסעה לאיטה ולא יכלה שלא להבחין בזר המושך באופן כל כך
מסתורי והיה בה דחף עז בלתי מודע לגשת אליו ולדבר איתו בלי שום
מטרה מיוחדת, אולי.
היא התקרבה והתיישבה לידו, בתקוה שייזום שיחה. אך הוא לא פנה
אליה במילים.
הוא רק הביט בה במבט מלא תשוקה. עיניו בערו.
מריה החלה להרגיש את ורידיה רוטטים, היא החלה מזיעה מעט, אך
הרוח המנשבת בעורפה גרמה לה להרגיש תחושב קלה של צינון ופיזרה
את ריח גופה המתקתק מסביב.
האדון שישב לידה החל לחוש בריח גופה והתקרב אליה.
מריה ראתה שהוא לא עושה שום צעד לפתוח בשיחה, והרי כמה לא צנוע
ומכובד מצד נערה לעשות כן, ולכן - למרות שגופה חשק בגופו
החסון, בפניו האפלוליות והמסתוריות, הוציאה ספר והחלה לקרוא
בו.
כאשר כבר הצליחה להתרכז בספרה פתאום חשה תחושה משונה, היא
הסתכלב לצידה וראתה שהוא נעלם.
פניה של מריה התעוותו בעצב, אך לפתע הבחינה כי מונח על הספסל
דף קטן ואדום ועליו באותיות מסודרות היה כתוב - עלמה יפה, פגשי
אותי בשעה בה מסתיימים דימדומי הערב והחושך עולה ליד המזרקה עם
הסוס הלבן.
מכאן הבינה מריה שהאיש תושב חוץ הוא, מפני שכל אדם בכפרה הצנוע
ידע כי ישנה בו רק מזרקה אחת.
הפתק היה תמוה בעיני מריה, לא הושארה בו כתובת של פונדק דרכים,
או שם כלשהו בו הזדהה הזר.
מריה חזרה לבייתה להתרענן, ולפנות ערב יצאה בדרכה למזרקה.
בשבילים הסלולים הלכו מעט אנשים, שיצאו בדיוק אותה שעה
מהתפילה, אך המקום לא היה הומה אדם.
מריה חייכה לעצמה, מעולם לא הייתה מאוהבת, היו לה כבר כמה וכמה
בחורים, אך מעולם עוד לא חשה כלפי מישהו אהבה אמיתית.
מריה המשיכה ללכת כשמחשבותיה נוסקות לשמים, וכך או אחרת הגיעה
למקום המיועד.
האדון כבר היה שם, הוא חיכה לה בין עץ האלון למזרקה החשוכה,
כמנסה להחבא.
השמים, שנזרעו כוכבים, עמדו דום לבואה של הנערה המשתקת ביופיה.

מריה הבחינה בו ומיד ליבה החל לפעום בחזקה, היא היישרה מבטה
אליו וחייכה, אך הוא לא זז, ורק הביט בה במבט חשוך.
הם התקרבו אחד אל השני
-שלום, הוא אמר בביטחון והציג את עצמו, גריף דימון ואת עלמתי?-

מריה - אמרה בביישנות.
היה לו שם זר ומיוחד שקסם למריה.
-סלחי לי על מקודם נערה, מיהרתי לנהל עסק חשוב, התתלווי אליי
לטיול?-
כמובן, אמרה מריה והשחילה זרועה בזרועו תוך כדי שהיא מחייכת
חיוך חולמני.
היא שמחה כל כך על היום המפתיע הזה, שבא אליה אדון החלומות ועל
כך שאולי, בתקווה, יישא אותה, סוף סוף, מישהו לאישה.
השניים הסתובבו בסמטאות החשוכות, ובפרדסים שבכפר. היה נדמה
למריה שהזמן חולף כל כך מהר, כה שמחה על שהיא נמצאת, בטוחה
ומוגנת בזרועותיו של גריף.
הם הלכו זמן מה בשתיקה, ומריה דמיינה לעצמה את חייו הקודמים של
גריף, החיים בעיר הגדולה, סוערים, הרפתקניים וכ"כ מושלמים.
היא רצתה להיות חלק מזה, חלק ממנו.
הם הגיעו למדשאה ענקית בקצה הכפר, שהייתה ירוקה וטיפות הטל
נצצו עליה והשוו לה מראה של בד משי העוטף מיטת מלוכה.
הם התיישבו בדיוק במרכז המדשאה והשקיפו על הכפר הקטן, אך
המדהים ביופיו. הכפר היה שקט, כולם כבר ישנו שנת ישרים
במיטותיהם.
השניים לא החליפו מילה, אך הרגשות החזקים ביותר התבטאו בשתיקתם
הרועמת, יותר ממה שיוכלו במילים.
מריה הסתכלה לעבר כפרה באושר. הזר הביט בה, עיניו היו מלאות
עוצמה. הוא קרב אליה ונישק אותה נשיקה מלאת להט. מריה נשקה לו
חזרה, מעולם לא הרגישה כה "גבוהה" כאשר נקשה למישהו.
-כבר ראיתי נשים- הוא אמר לה - מכל ארץ, מכל דת ומעולם לא
ראיתי אישה יפה כמוך-  מריה נצמדה אליו בחזקה. הוא היה מפתה
כ"כ.
אט אט הם נשכבו על הירק הלח, הוא ליטף את פניה והיא ליטפה את
צווארו.
התשוקה העזה, העוצמה, בה הכל נעשה הביאו את מריה לתחושות
ורגשות שמעולם לא חוותה. כל ילדותה, נעוריה, חלפו על פניה כסרט
שחור לבן, ובאיטיות התאדו מעליה.
היא נרדמה לידו בתחושה כה נעימה, שלא היה לה חשוב היום למחרת,
הבוקר, ומה תעשה כשתראה את ילדי הכפר מתרוצצים סביבה ומצחקקים.

היא איתו. האדם שהחזיר את הביטוי אהבה לחייה.
הוא גרם למוחה להפסיק לפעול, להתנתק.
בעלות דימדומי השחר, כאשר הכפר עוד לא הספיק להתעורר משנתו,
פקחה מריה את עיניה.
היא לא הרגישה את היד שכרכה את גופה בוער שעות ספורות קודם
לכן. היא הביטה סביב ומצאה את עצמה לבדה, מסביבה הכל ירוק והיא
הרגישה בגודל של כדורית דם אדומה המחפשת את עצמה בין העורקים
הסבוכים.
היא לבשה בחיפזון את בגדיה ומיהרה לחזור לבייתה.
כאשר הגיעה לבית נשכבה על מיטתה בוכה בכי מר.
היום חלף במהירות, כאשר הייתה רק בבית, לחילופין בכתה או ישנה,
הייתה לה קשה המחשבה שאותו אדם, שהייתה בטוחה שיאהב אותה וישאר
עימה לנצח עזב אותה כך, ועוד אחרי שהתמסרה לו מבחינה גופנית.
עבר גם הלילה ההוא, והגיע הבוקר הבא, מן הסתם.
מריה קמה ממיטתה כשהיא חשה בחילה עזה. היא ידעה כי זה היום
המיועד לשינויים פיזיולוגיים בגופה, על כן לא תיארה שמשהו
השתנה. היא קמה ממיטתה והלכה להתרענן.
ופתאום, נפלה על ברכיה, כפפה גופה כמשתחווה, ופרצה, שוב, בבכי
קורע לב.

אף אחד מאנשי  הכפר לא ידע מה התרחש בלילה שעבר. מלבד מריה,
ומלבדו.
לכן, כאשר נשאה מריה לבדה ברחמה את הזרע שלו אף אחד לא תאר
שמריה, אף עפ"י שלא הייתה בחורה תמימה, תקיים עם אדם זר, שלא
יהיה לבעלה את המצווה המקושדת לאלוהים.
כל האנשים, מלבד מעטים, דגלו והלכו בדרכיו -של הקדוש.
כולם הסיקו שהזרע ברחמה הוא הזרע הקדוש, ושהנערה התמימה קיבלה
מן האלוהים את המתנה היפה ביותר.