אני לא מאמינה שזה קורה לי! אחרי שטרחתי כל כך כדי לשמור על
הניקיון, הם מעזים לצעוק עליי!!!
אחרי שראיתי איך האחים שלי יושבים מול הטלוויזיה, מסתכלים עליי
ומצחקקים כשאני מתחננת בפניהם לעזור לי, מתחננת שיעזרו לפני
שההורים שלי יבואו, כי אח"כ על מי הם כועסים?!
רק עליי!
זה כזה לא פייר...
זה אף פעם לא מספיק להם. לא משנה מה אני עושה או כמה אני עושה,
בחיים אני לא יגיע למצב שאני אהיה גאה בעצמי. אחרי שאני אסחוט
מההורים שלי חצי חיוך, אפילו חיוך מזויף אני לא מצליחה לקבל.

יום אחד היתי חולה עם 39 מעלות חום, וההורים שלי הלכו לעבודה.
אימא שלי "טרחה" והכינה לי תה,
ובלי להתנצל ובלי הודעה מוקדמת שאני נשארת לבד היא הלכה
לעבודה.
אבא שלי התקשר בסביבות השעה 11 בבוקר.
ושאל אם סידרתי, אמרתי לו שאני חולה ושאני לא יכולה לזוז, ומה
הוא אמר?!
במקום להגיד לי לא משנה כוכב אני אבוא אני אסדר, הוא כעס נורא
ואמר לי להתחיל לסדר.
וכך, עם 39 מעלות חום כשההורים שלי בעבודה, התחלתי לסדר את
הבית עד שיבריק.

כשההורים שלי חזרו הם לא אמרו מילה, הם פשוט הלכו לנוח בחדרם.
הם הרי כ"כ מסכנים, הם עבדו כל היום...
באותו רגע רציתי להרוג אותם - בדיוק ככה.

האחים שלי הגיעו מבית-ספר, ראו את הבית מסודר, חייכו חצי חיוך
והלכו לשחק במחשב.
ואני?!  אני נשארתי לנקות אחרי הזבל שלהם, הזבל שהם משליכים
בכל מקום.

יום אחד אח שלי היה חולה, עם 38 מעלות חום.
אימא שלי "טרחה" והכינה לו תה, ונשארה איתו. פשוט כך - היא
סירבה ללכת לעבודה.
היא לא רצתה לזוז ממנו ולו לשניה, כל מה שהוא רצה היא הביאה
לו.

הוא רצה לאכול - קיבל ארוחת מלכים, הוא רצה לשתות - קיבל את כל
מגוון הטעמים, רצה ללכת לשירותים - טוב, היא לא נכנסה איתו,
אבל היא חיכתה לו בחוץ. אני לא הייתי מופתעת אם היא הייתה
פורסת לו שטיח אדום.

כן, ככה זה אצלי במשפחה, תמיד אותי אוהבים פחות, תמיד אני זאת
שדוחקים אותה לצד. תמיד אני זאתי שחייבת לנקות, תמיד אני חייבת
לסחוב את הנטל של כולם. זה אף פעם לא מישהו אחר, וזאת אף פעם
לא מישהי אחרת.



זאת תמיד אני