עבר הרבה זמן.
היא בודקת ביומן.
כמעט חודשיים מאז שהם יצאו פעם ראשונה.
כמעט חודש מאז שהיא נפרדה ממנו.
איזה תזמון מוזר.

היום היה לה מצב רוח ממש נורא, למרות שבעקרון היה יום נחמד.
אם לא הוא, היום הזה היה פשוט אסון.
היא הרגישה רע בבוקר, ועוד יותר רע בשיעור הראשון. ואז הייתה
הפסקה והיא ראתה אותו
עם החיוך החמוד שלו.
מיד היא הרגישה טוב יותר.
היא חזרה לכיתה וכתבה ביומן, מחזיקה את המטבע ביד.
"הדבר היחיד שאני באמת רוצה זה שהוא יחבק אותי."

ואז היה לה 'בוקר אורט', ואז היא עלתה ללובי וראתה אותו שוב.
דקות של מפלט, רק כמה דקות של להרגיש טוב עם עצמה.
היא התיישבה לבד, נשענת על הקיר.
הוא בא והתיישב לידה והיא הרגישה טוב.
"את עדיין מרגישה רע?"
היא הנהנה.
"למה?"
היא נענעה בראשה. לא היה לה מושג.
"מה אני יכול לעשות כדי שתרגישי יותר טוב?"
היא נאלמה דום.
לא העיזה לומר את מה שרצתה.

הדקות עברו.
והיא הרגישה קצת יותר טוב.
ואז היה צלצול שדרש ממנה לחזור לכיתה.
היא שוב הרגישה רע.
במקום לקום היא הניחה את ראשה על הכתף שלו. והרגישה איך הוא
נצמד אליה.
היה לה קצת קשה להאמין שהוא באמת עדיין מעוניין בה. בעצם עדיין
קשה לה.
לא מגיע לה מה שהוא מוכן לתת. אם היא מפרשת נכון את הכוונות
שלו.

שוב שיעור, ועוד כמה דקות של הרגשה טובה.
שוב שיעור.
עוד הפסקה.
היא ידעה שעכשיו היא לא לומדת.
"תישאר איתי..." היא אמרה לו בשקט.
"לא יכול..." הוא ענה והיא ידעה שהוא התכוונן לזה. "אני ארד
בהפסקה, ואבוא לבקר אותך בשיעור הבא." הידיים שלהם התחככו זה
בזה כשהוא יצא מהבניין.
היא נתלתה בכל מילה.
השיעור הזה עבר עליה באופן בודד מאוד, ישובה בלובי לגמרי לבד,
כל שאר החבר'ה למדו.
הוא לא ירד בהפסקה ומצב הרוח שלה צלל עוד יותר נמוך.
בשיעור האחרון, שגם בו לא למדה, היא יצאה עם החברה הכי טובה
לשבת בשמש, לפטפט.

בזמן שהן ישבו שם הוא הופיע במעלה המדרגות.
ניסה להתגנב מאחוריה אבל היא ראתה אותו והרגישה כל כך טוב.
הוא התיישב לידה, אחר כך עלה מדרגה והיא הניחה את ראשה על
ברכו.
היא אפילו לא זוכרת איך זה קרה, אבל פתאום הם החזיקו ידיים.
ואז הוא היה צריך לחזור לכיתה.
העובדה שהוא יצא באמצע השיעור וירד אליה עשתה לה טוב.
אחר כך היה קל יותר לסבול את הדקות העוברות, עד שאפשר יהיה
לעלות לאוטובוס ולנסוע הביתה.
היה צלצול, היא לקחה את התיק שלה מהלובי שבו התאספו בינתיים
חלק מהחבר'ה, אמרה להם ביי, והסתובבה לכיוון המסדרון שיוביל
אותה לרחבת האוטובוסים.
פתאום היא ראתה שהוא עומד לידה.
איך הוא הגיע לכאן כל כך מהר?

הוא חייך ואמר ביי.
והחיוך שלו כמעט גרם לה להישאר עוד שעה, רק כדי להיות איתו עוד
כמה דקות.

היא תוהה אם זאת הזדמנות נוספת, יותר ספונטנית, שיצא משהו
מהקשר ביניהם.
או שזה רק צחוק הגורל שבא למרוח לה מלח על הפצעים.
כי אולי הוא לא מתכוון להתחיל מחדש.
זה יגיע לה.

עכשיו היא יושבת וכותבת על מה שהיה ולא יכולה לחכות עד שתגיע
מחר לב"ס.
רק מחשבה אחת יש בראשה.
"הדבר היחיד שאני באמת רוצה זה שהוא יחבק אותי."