הכל התחיל ביום אחד, כשהאויר היה מלא בריח מתקתק של האביב.
"האביב הגיע!" שמחתי "כמה אני אוהבת את האביב".
כולם חושבים שאני אוהבת את האביב בגלל הרוח החמימה או אולי
בגלל השמש, אבל מתחת לכל מעטה התמימות שהפגנתי אני לא כל כך
תמימה.

השמש זרחה, מתעוררת, חושבת.
"הממ... אני לא תמימה יותר.
אין לי מאחורי מה להסתתר, שום הרגשה של צנזורה, שום תחושה של
הסגר... בעעע... חבל."

חושבת על האביב, בו הכל מתחיל ומסתיים, חושבת על הזמן שכל כך
אהבתי בעבר.
המבטים החרמנים שעוקבים אחרי התחת שלי כשאני לובשת בגד ים,
המבט שאני רואה שחושב:" לא... אי אפשר... חבל שהיא כזאת לא
פתוחה."
חושבת לעצמי. המבט ישתנה. עכשיו חורף, עכשיו יש מבטים של:
"הייתי רוצה שהיא תוריד כמה שכבות..."
מבט שלא חושב הלאה, לא חושב על: "יש לי בכלל סיכוי איתה?"
מבט אחר.
אני מפחדת שהמבט של האביב ישתנה להיות המבט הזה.
יהיה מבט של  "אני אדפוק אותה."

אני לא תמימה יותר.
כל מה שנותר לי לעשות כדי לפוצץ את הבועה הוא להשתכר.
יש סדקים בבועה שלי... היא עומדת להתנפץ.
יש סדקים, וזה חבל.

אבל טוב לי.
אני מוכנה לאקסטרים, לקיצוני, ליותר.
אני מוכנה.
אני מוכנה ליד שמלטפת את החזה ויורדת מטה מטה, אני מוכנה
לנשיקה על הצואר ולמילים - "רוצה אותך."
אני מוכנה.

אני ילדה נקמנית.
כל כך נקמנית שנוקמת בעצמה.
אני כאילו אומרת לעצמי: "הא! הנה לך! תראי מה עשית! הרסת את
התדמית שלך!"
אני נוקמת בעצמי, על כך שלא הייתי מוכנה בעבר, על כך שעשיתי
לעצמי תדמית תמימה מדי.

ילדה! הנה לך! נקמה מתוקה מתוקה!