יושבת על כיסא ירוק, מקשיבה לאישה מאוד מבוגרת שבעצם כמה שהיא
זקנה ככה היא לא יודעת מהחיים שלה, ממלאת לי את המוח בדברים
מיותרים, ואני בתקווה שיצאו מהאוזן השנייה ויצופו בחלל החדר עד
שתבוא הרוח שתוביל אותם אל מחוץ לחלון. ואני, כל מה שאני יכולה
לחשוב עליו זה קרמבו, וואי... איך בא לי קרמבו...
מעיפה מבט אל החלון, לראות, אולי הם כבר יצאו לי מהראש.
תמיד אני מודעת לצורת העננים, יש הרבה דברים שאין לי מושג בהם,
בעננים דווקא כן. מעניין איך שהשמש יכולה להאיר את הכל, ובכל
זאת הכל עדיין נראה כל כך אפור, לא אפור-עצוב, אפור של חורף
שכל הזמן מתלבט מתי יהיה הזמן הכי טוב בשבילו להגיע. תמיד בסוף
הוא מתחרט.
איזה ראשי כרוב, ראשי כרוב - זה מה שאתם! ועוד כרוב כבוש, נראה
כאילו הזקנה הזאת פשוט תקעה בכם דגל. אתם רק נהנים מהכאב.
את מי זה מעניין מה את חושבת על מה שכתבתי, דעתך ממש לא חשובה.
את יודעת מה? נראה לי חוצפה לעשות את מה שאתה עושה, למחוק לי
שורות שלמות שהלב שלי כתב... מי את חושבת שאת?
ביקורת אני מקבלת רק ממי שיש לו נשמה, ושלך נראה לי שקצת
נרדמה. ממש אפשר לראות איך שהאגו וכל האשליות ביחד דורכים
עליה, ממש עושים ממנה יין, נו טוב, לפחות שנת הבציר שלך טובה.
אולי הנשמה, בניגוד אליך, משתבחת עם השנים.
די כבר, הכעס הזה הוא לא בשבילי, עוד מעט והשעה נגמרת, עוד קצת
ואז ישר לקיוסק.
מנסה לנחש מה יקרה ממש בעוד לא הרבה מדי זמן. מקווה שהניחוש לא
יעיף אותי הרחק, הרחק, ושהעתיד יחזיר אותי לקרקע. כי אם כבר
לעוף אז שיהיו לי כנפיים, ואם כבר כנפיים אז שאני יהיה ציפור,
ממש ציפור, ציפור אמיתית, יש סיכוי שזה יקרה? אולי בגלגול
הבא... כן, בגלגול הבא אני פשוט חייבת להיות ציפור, אין כמו
ציפור.
הכי מבאס זה להיות ירק. ציפור זאת חיה אטרקטיבית לפחות, אבל
ירק אטרקטיבי?!
גמבה, רק גמבה. כן, אם כבר ירק אז רק גמבה - הכי מעניין ועם
זאת פופולרי - לא משעמם כמו להיות מלפפון ירוק או עגבנייה, שלא
לדבר על חסה.
על מה אני חושבת, לא מקשיבה למילה שיוצאת לה מהפה. לא לה וגם
לא לזאת שהייתה לפניה.
יו... היא באמת מאמינה שהיא לא תראה אותה אוכלת? ועוד גזר?! אם
היא לא תראה אותה אז היא בטח תשמע. גם אני קצת רעבה, אבל
מציאותית, אני יודעת שלא יצא לי לאכול בזמן הקרוב, הרי נותרו
לי עוד שבע עשרה דקות וחצי שלמות.
אויש, אם רק הייתי יכולה להימצא במקום אחר. לא כל מקום אחר, רק
מקום שבו יבינו אותי באמת, אם יש בכלל מקום כזה. מנסה להבין
למה אני בעצמי מתכוונת, מקווה שהמשימה הזאת תיקח לי לפחות שבע
עשרה דקות.
אז התחלתי לשיר, אבל בלחש, בלי באמת לשיר, רק להזיז את
השפתיים,  כך שאני אוכל לשמוע את עצמי שרה והאחרים יוכלו
להתרכז במה שאומרים שצריך להתרכז בו. בדיוק שנזכרתי בשיר שאני
מנסה להיזכר בו שבוע, יצאה לי נוצה מהפה.
אוף איזה מייאש. יש רגעים בחיים שהזמן נראה פתאום אין סופי, כל
שנייה שעוברת נראית כמו נצח, פתאום נראה כאילו לעולם לא הזכה
עוד לנגוס בעוגיה מוצפת בדבש, שנמצאת בתחתית של הקרמבו - הדבר
היחיד שהוא גם ישן וגם טוב.
עוד קצת וזה נגמר, עוד קצת ויהיה אפשר ללכת, לצאת מפה ולהגיע
לשם, רק עוד קצת...
איך זה יכול להיות? נוצה?! כבר הרבה זמן לא אכלתי עוף.