עננים גדולים וכחולים תמיד מגיעים לכאן בחורף, כשקר, מגיעים
אלי כמו בכל שנה רק כדי לבלבל, להעציב ולתסכל.
תמיד הם מגיעים לפה, ישר כשמתחיל החורף, כדי שכשירד גשם או
שכשיהיה יותר מדי קר,  נסתגר בבתים וכל מה שנוכל לראות מהחלון
זה אותם עננים כחולים בשמיים, לפעמים צפופים יותר ולפעמים
פחות, אבל תמיד שם. מציגים בפנינו הצגה יפה כדי שלא נהיה
בודדים וכדי שלא נאבד את תקווה. אתם מבינים, תקווה היא ילדה בת
10, קצת ערסית לטעמי, מאלה שלא ממש מתחשבנות למישהו. אותי
אישית היא די מעצבנת אבל חייבים ללמוד להסתדר עם הילדה הזאת,
להיזהר מאוד שלא לעצבן אותה, כי עם תקווה מתעצבנת, אז היא
זורקת לך כמה קללות, מאלה שקשורות בעבודה של אימא שלך או
בהליכה של אחותך, ואז היא פשוט לוקחת ת'רגליים שלה ונעלמת,
פשוט בורחת. אתה קורא לה לחזור והיא, מסננת עוד איזה מלה טובה
על אבא שלך, כדי שלא ירגיש מקופח, וממשיכה ללכת עד שהיא כבר
נעלמת באופק ואתה כבר לא יכול לראות אותה גם אם תעמוד על
ספסל.
גם אם תרוץ לא תצליח להשיג אותה ולמצוא אותה אחר כך, זה אפילו
עוד יותר קשה, לפעמים אפילו בלתי אפשרי, ברגע שאבדת אותה, פשוט
אבוד לך!
היא מאוד אוהבת את ההצגות האלו של העננים, כך הם שומרים על זה
שלא תברח.
אני יודעת שכל ההצגות האלה הן לא הצגות שנועדו לשעשע ערסיות
קטנות. אני יודעת שכל ההצגות האלה הן רק כדי שלא נוכל לראות את
מה שמאחורי העננים, את מה שנראה רק אחרי שיתפזרו.
התפקיד שלהם, של הערפלים הכחולים הללו, מסתכם אך ורק בלהסתיר.
מאחורי כל ענן כחול ישנה נבואה, משהו שהולך לקרות מתישהו ועד
שהמתישהו לא יגיע ימשיך להסתיר אותו הענן הכחול. ישנן נבואות
טובות ויש גם פחות, והן, כמו הענן, גם כן כחולות.
כולם רוצים לטוס לשם, לנסות לראות מה שמעבר לענן, ללכוד אותן
ברשת דייגים ענקית, נבואה אחר נבואה... אבל אי אפשר, לא בגלל
שאין מטוסים שיכולים להגיע לשם, דווקא יש, רק שהעננים תמיד
מסתירים אותן, כי הם יודעים שתקווה תברח אם היא תגלה שכולן
כחולות, כהות יותר, בהירות יותר, אבל אפילו לא אחת ורודה.