השמש שמכה בעצים כעת היא אדומה ושקטה. העצים נעים הלוך ושוב...
הלוך ושוב... מנסים לגעת בעוד קצת ממנה לפני שתדעך ותעלם להם
לעוד לילה. על הרקע, השמיים עוטפים הכל בשמיכה של כחול נעים,
ש"גונב" את המרכז מכל הנוף היפה הזה. למרות שהם רקע השמיים הם
המרכז יותר מכל דבר הנוף הזה. זוהרים באקסיומה נצחית.
                                       

 
צל של ציפור קטנה על חלוני הוציא אותי מהריכוז, וחזרתי לדף
הנמצא לנגד עיני עכשיו. בידי. פתוח לרווחה. המכתב שלך.
                                       

אני רואה את הכתב שלך רועד על הדף אך מחייך אלי באהבה, באמון,
בשלמות. העיניים שלך חזקות מתמיד. אתה מביט אליי מן הדף,
הנשימות שלך קצובות - הנפש שלך שם. הלב שלי פועם כל כך חזק...
אני מתרגשת בשבילך, כל הכבוד, יפה לך. הצלחת מה שרבים לא
יכולים, רבים מאיתנו. אני מקפלת אותך שוב בתוך הדף, בקיפול
שהתקפל והשתחרר כל כך הרבה פעמים, והידיים כבר מקפלות מעצמן את
הנייר, מכירות אותו היטב ומזהות את החום שלך כבר ברגע שהן נגעו
בו.
                                     

בנתיים השמש נסוגה מעט. והעצים אלייה עדיין נעים אך בשקט,
בעדינות, כנועים, כאילו נרגעו כולם מאותם שמיים כחולים שעטפו
אותם ועכשיו הם נעים על האדמדם שבא במקום, סומכים על משהו חדש
עד החשיכה. ואתה ממשיך להפיץ חום בעוד נייר, ובעוד נייר, ובסוף
מכתב. וכולם מתפזרים לאט לאט, מחכים להגיע ליעדם, כפי שהוא
הגיע אלי.