במלחמת השלום מצאתי את המוות שחוגג סביבי במעגל, אבל לא נוגע.
לא משנה לו כלום, לאותו הרגע בו ניתקת הנפש מהגוף וטסה מעלה
לשמיים. לא אכפת לו מה עוד יש לאנשים לעשות כאן. הוא אנוכי.
האלוהים הזה, שאיני יודעת אם קיים או לא,
האלוהים הזה שסותר את עצמו כל פעם מחדש,
שחינך אותי לא להיות אנוכית ולתת תמיד מעצמי, לוקח בלי בושה,
לוקח באנוכיות אנשים שלא מגיע להם.
אם זה האלוהים שלי, אני לא רוצה אותו.
אם זה האלוהים שלי, אם הוא קיים, אז חבל שהוא קיים.
והמוות, המוות הזה, המוות שחוגג סביבי באימה, אני לא אקבל
אותו, הוא לא יקח אותי איתו.
למה? כי כל כך מגיע לי למות, והרי אלוהים לוקח רק אנשים לא
ראויים, ואני, אני ראויה. אני כל כך ראויה.
זה מפחיד.