שום דבר לא מתחדש, ואני רק שוקעת בדיכאון עמוק.
אני מרגישה משעממת, חסרת כל יכולת הבעה. רק בכתיבה אני יכולה
להעביר לאנשים משהו. לעומת זאת, באמצעות קול, מראה ומגע אני לא
מצליחה, לפחות לא מצליחה לראות על הפנים שלהם שאני מעסיקה
אותם.
מתי זה קרה? אני לא רוצה להרגיש ככה, אני שונאת כשמשעמם, אני
שונאת שתיקה, אני שונאת חוסר מעש.

אני בדרך כלל זאת שיודעת לנחם ולהעסיק את עצמה. הפעם, אני לא
מצליחה.

אני מרגישה שאני אוכלת את עצמי אבל לא טעים לי, אפילו אני
איבדתי עניין בי.
כשאני רואה אותי אני לא מסוגלת להסתכל, לא משנאה, משעמום...
אני משעממת את עצמי.
כשאני מדברת עם אנשים אני רואה על פרצופם אי נוחות ואי שקט,
וזה גורם לטעם המר של הבשר הוורדרד לצרוב בפי ולהיות בלתי
נסבל.

רק אותיות אני מסוגלת להביע וגם אותן בקושי לא.
המילים מתבלבלות ואני נרדמת.
אני לא יכולה להתעורר.