לפני המון שנים, ממש מזמן, קם לו איש . הוא קם בבוקר, בתוך תא
קטן ואפרורי והחליט "היום אני אכתוב את הספר שישנה את חייהם של
מיליונים"! הוא כתב, וחשב, וישב, ומחק, ותיקן, ובסוף יצאה
התורה החדשה שלו, ה"מיין קאמף".
שמח האיש ואמר בלבו, זה הספר שיתחיל חיים חדשים. עבר לו הזמן
והאיש יצא מהתא האפרורי לעולם הגדול, עיניו נפתחו והוא ראה את
כל מה שנכתב בספרו. הוא ראה שחור ולבן, טוב ורע, המוני אנשים
שלא שייכים למה שהוא כינה "הגזע העליון", הדובדבן של הקצפת.
עיוות פרצופו ומיד אמר "זה לא יעבור בשקט, מהיום אני מתחיל
בשיטה חדשה!" החל האיש מיד בעבודה, ישב בממשלה, את החוקים
שינה, השפיע והכריע, החלטות חשובות עשה. בין ההחלטות של האיש
הנ"ל הייתה גם אחת נורא עצובה, לנקות את העולם מיהודים הוא
רצה. לשבש סדרי עולם ככה סתם, בלי סיבה? "המטרה מקדשת את
האמצעים" הוא ענה.
ומאותו הרגע, אנושיות הפכה למוצר שרק העשירים יכלו לקנות, כמו
קוויאר משובח, שמפניה או טבעות יקרות. עוד מישהו מת, מספר
שנשכח, אבק שנשרך עם הרוח וזכר לא נשאר. ילדים קטנים עם תהיות
בעיניים, ושפתיים שכבר לא יחייכו לעולם, עוד ועוד נשמות אבודות
על מזבח של רוע ודם.
היום, כשמספרים לי על השואה, אני חושבת פעמיים לפני שאני עונה.
"השואה," אני מנסה להסביר, "איננה מקרה שהיה ונשכח בדפי
ההיסטוריה השחורה, כי אם כתם שאיננו נשטף או נמחק."
ופה אני מרגישה קטנה , עומדת מול זיכרונות המלחמה, מולי ים של
מצבות ורסיסי אבן מנותצים.
מה אני בכלל מבינה?
(בעקבות המסע לפולין , ספטמבר 2002) |
