עליתי לבדוק את הדואר. היתה שם חוברת חדשה עם המתנות של חברת
האשראי שלי, וליבי צהל בשמחה. אבל היה שם עוד מכתב. אתם
יודעים, כזה עם כתב יד עגול ומאושר, ומאחורה מפה מוקטנת של כמה
רחובות. כן, הזמנה לחתונה. אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שמקדימה
היה רשום ג'וני מרמן. קראתי שוב. לא. לא ג'וני.

זה היה בכיתה ז', אני חושב, שישבנו ג'וני, איציק ואני על הדשא
מאחורי הבית ספר. ג'וני שאל אותנו מי לדעתינו יתחתן ראשון. אני
צחקתי, והוא הבין מיד כי שאל שאלה רטורית. איציק אישר שאין שום
ספק שאני אהיה הראשון לשבור את הכוס. ג'וני לא העז להתווכח,
ואף הגדיל לעשות כשציין שהוא בטח יהיה האחרון. גם כאן, ויכוח
לא ממש היה בנמצא. נדרנו להזמין זה את זה לחתונה. ג'וני,
כנראה, לא לקח את העניין ברצינות הראויה.
הרמתי את הטלפון וחייגתי לאיציק. אולי הוא ירצה לשתף פעולה.
הוא זיהה את הקול שלי, ורק אמר, "אני מצטער." ניתקתי. לא צריך
רחמים. דבר אחד היה ברור לי: החתונה הזאת לא עומדת להיערך. לא
יכולתי לתת לזה לקרות.

טלפון. הוא בטח תיאם עם הדוור. אולי אפילו יש לו איזה תצפיתן
שבדק מתי אני מוציא את הדואר. ג'וני התקשר. יכולתי כמעט לראות
אותו מחייך מהצד השני של הקו. "התקשרתי לוודא שקיבלת את
ההזמנה, ואתה בא לחתונה." שקט. "בטח. בטח שאני בא. תהיה חתונה
בלתי נשכחת." הוא ציפה למשהו אחר. "אתה בטוח שאתה לא כועס,
משה...? אתה יודע, בגלל כל הקטע? אתה בטוח?" לא נתתי לו את
העונג. "אני לא יודע על מה אתה מדבר. חבר שלי מהחטיבה מתחתן
ואני כועס. אין מאושר ממני בעולם כולו." ג'וני נשמע קצת מפוחד.
"אהה... כן. רק אל תשכח לבוא בזמן... אני מתחתן... מתחתן..."
אהבתי את הפחד הזה שלו. לא כל יום זוכים לראות חתן מפוחד ביום
חופתו. כמעט התפתיתי להסתפק בזה. אבל לא. זה היה קל מדי.

למרות שכבר שבועיים לפני החתונה לא חשבתי על שום דבר חוץ ממנה,
קרה שביום החתונה הגעתי, לבוש (!) ומסורק, ללא כל תוכנית
פעולה.  ספונטאניות, משה, ככה לחשתי לעצמי, אבל נראה לי
שהתחלתי להזיע בטירוף כי כשלחצתי יד לאח של ג'וני הוא הסתכל
עליי כאילו הוא עומד להקיא, ונמלט על נפשו, נידמה לי לכיוון
השירותים. רעיונות כמו זריקת העוגה לעבר הכלה, או שימת רגל
לפני מלצר במנה העיקרית, נידחו מיד בשם הבנאליות. החופה כבר
כמעט החלה. הזמן דחק. לעזאזל, כל החיים לפניהם. מאוחר מדי.

צעדתי אל עבר החופה, מפלס את דרכי בין סבתות מוחות דמעה לבין
הורים צעירים שמתקשים לשמור את ילדיהם במקום. כולם הביטו בי
בתדהימה. הרב הסתכל אל החתן מבעד למשקפיו העבות בעיניים
שואלות. ג'וני הביט בי. ידעתי שהוא יודע. ידעתי שהוא מצטער.
שאם רק היה יודע קודם, לא היה מתחתן בכלל. הכלה התלחשה עם
אימה. אף אחד לא העז להוציא מילה מפיו, לא רצה להרוס את היום
החשוב בחייהם של ג'וני, ואישתו לעתיד (או שלא), רחל.
עכשיו כבר עמדתי ממש מולו. רק באותו רגע ידעתי מה אני עומד
לעשות. חיבקתי את ג'וני בשתי ידיי. הרגשתי איך הגוף שלו רועד.
ואז, לא יודע מאיפה היה לי הכוח, נישקתי אותו. על השפתיים.
נשיקה ארוכה, עם הלשון. לפחות שלי.

רחל בוכה, הוריה מנסים לנחם אותה. הקהל צועק, נדמה לי שגם היו
כמה צחוקים. אבי החתן ודודו מנסים לגרש אותי, אבל אני חזק מהם.
אני עומד שם במקום, וצועק, הכי חזק, "ג'וני, אני יודע שזאת הכל
הצגה! אני יודע שרק אותי אתה אוהב..." נישקתי אותו שוב. הפעם
הוא לא שתק. הוא נישק אותי בחזרה, העביר את ידיו על כל גופי.
"משה... איך ידעת... מאז כיתה ו' אני לא מפסיק לחשוב עליך. אני
אוהב אותך כל כך...". נשבע לכם.

החתונה כמובן לא התקיימה באותו יום, וגם לא אחר כך. השמועות
מספרות שזוג אחר שהיה אמור להתחתן שבוע אחר כך התחתן במקום,
כדי לחסוך הוצאות. אחרי שהבהרתי לג'וני את העניין, הוא לא יצא
שבוע מהבית, ואחר כך ניסה להתאבד בקפיצה מהגג. עד היום הוא
שוכב בבית-חולים במצב של צמח. לפעמים אני בא לבקר אותו, ורק
מרחמים נותן לו נשיקה על הלחי. אמא שלו, שיושבת לידו כמעט כל
היום, טוענת שברגעים האלה הוא נראה כאילו הוא מחייך. אני לא
בטוח.
ואני ואיציק, כמו אחים אנחנו. אני עוד לא מצאתי את הבחורה
המתאימה, ואיציק לא מנסה להתחכם.
הוא כבר יודע.