[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועם גבע
/ Dark Beauty

הלשון שלי נגעה בשלה... זה היה כמו ללטף משי. רכות אינסופית.
היא ליטפה את שפתיי. בעדינות. עדינות שגברה וגברה והפכה ללהט
מיני מהפנט. נשיקה לוהטת עולה על גדותיה.
הרגש סוחף. מתפרץ. והכל בנשיקה אחת. הכל נכנס שם. בפה. ופורץ
לכל הגוף. כמו הר געש. אני מתחברת אליה.
טועמת ממנה. נהיית היא. לרגע. רק לרגע.

"בואי. אני אוהבת אותך"
"גם אני אוהבת אותך"
"תנשקי אותי"
אני מלטפת אותך בכל גופי, מריחה את הצוואר שלך, מלקקת את הבטן
הרכה-מושלמת שלך, מביטה בשדייך, בפטמות, מתקרבת אל פנייך, את
בוכה.
"למה?... אל תבכי"
"אני עומדת למות"
שתקתי.
בחנתי את עינייך, עיניים שחורות גדולות עמוקות כמו הים, כמו
האוקיינוס, עור לבן כמעט שקוף, בכיתי איתך.
"...ששש"
ליטפת את ראשי, את שערי, שתמיד שנאתי.
נזכרתי איך נפגשנו, את עמדת שם בפינה בין מליון אנשים, המון
רעש, רעש וצרחות כאילו העולם עומד להיגמר.
המוסיקה מתאחדת עם פעימות הלב והנשימה הופכת לבלתי קיימת.
ואת, עם חיוך חצי שבור, מבט, עמדת שם, וחיבקת את עצמך.

"אני לא אתן לך למות. אני מבטיחה"
"אסור לך. תפסיקי. אל תבטיחי"
"אני אמות איתך"
"די"

"אני אוהבת אותך"

המוסיקה רק התחזקה, הסמים החלו להשפיע, שני נערים התאבדו, זה
הופיע למחרת בעיתון, זה הספיק לך.
מסיבה מזורגגת, חשבתי לעצמי.
הבטתי בך, עכבתי אחר כל תנועה שלך. כל צעד.
את פנית ללכת.
הידיעה שזו הפעם האחרונה שאראה אותך דקרה בי כמו סכין בגב,
משהו קרה לי באותו רגע שעד היום אני לא יודעת להסביר.
רצתי אלייך ולקחתי את יידך, לא התנגדת, הובלתי אותך אל כיוון
היציאה ואת צעדת עימי כאילו זה הדבר שהכי רצית בעולם.
עצרתי מונית.
'תודה' לחשת לי.
חששתי שתשמעי את התחושות שלי, התחושות שיידעו ליופייך, התחושות
שהביאו אותי אלייך, התחושות שעוטפות אותך כעת.



לקחתי את יידך והנחתי אותה על ליבי. על שדיי.
יותר מכל דבר בעולם רציתי שתכנסי אליי, שתכנסי ולא תצאי
לעולם.
רציתי להפוך אותך לחלק בלתי נפרד ממני.
את מתחילה לרעוד, לא קר לך, את רועדת.
"למה?"
"מפחד"
את פוחדת ממני, כמו שאז פחדת.



נכנסת למונית.
רציתי להיכנס איתך, את סרבת.
נתתי לך את המס' שלי, את התקשרת אחרי יומיים, שתקת.



מעולם לא דיברת, תמיד אני הייתי זו שדיברתי, את תמיד שתקת.
המבט שלך היה לי ליותר ממילים.
פעם כשהכרחתי אותך לצרוח, את בכית, צרחת ובכית.
ביקשת שאלך, רציתי למות.



נישקתי לאט את כל גופך, ליטפתי את רגלייך, הצמדתי את שדייך אל
שדיי, הרגשתי בפטמות שלך שהתקשו והעבירו בי צמרמורת, עצמת את
עינייך.
נשמתי עמוק, מילותייך הדהדו סביבי 'אני אוהבת אותך',  'אני
אוהבת אותך'.
עצמתי את עיניי, לא יכלתי להביט, לא רציתי לראות אותך בפעם
האחרונה וזו הייתה הפעם האחרונה.
את שכבת שם, מתה בידיים שלי, בשפתיים שלי, בגוף שלי, ערומה
וטהורה כביום היוולדך.

שקט, שקט כואב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יום יבוא ואראה
לה










אפרוח ורוד
מסתלבט על אראלה


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/12/03 9:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועם גבע

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה