בשנת הלימודים השניה, היה על הסטודנטים לבחור קורסי בחירה
ומתוך מגוון הקורסים בחרה מירית ב"מבוא לפילוסופיה" משהו בשביל
הנפש, פסקה מירית. היא שמעה שהמרצה מצויין ובעל קסם אישי רב,
מצליח לרתק אליו מעריצות רבות ושיעוריו תמיד מפוצצים באנשים.
כשהגיעה לשיעור הראשון, הבינה בדיוק על מה דיברו כולם. הוא
נראה בדיוק כפי שחשבה שמרצה לפילוסופיה צריך להראות. דק גיזרה,
גבוה, משקפיים נטולות מסגרת, שיער שחור ארוך אסוף לזנב סוס.
רהוט בדיבור ומלהטט במילים. מרותקת הקשיבה לדבריו, עד ששכחה
לכתוב במחברתה. היא לא היתה היחידה. האולם היה מלא בסטודנטיות
בעלות עיניים נוצצות, שעקבו אחר כל מילה שיצאה מפיו.
מירית לא התקשתה לעמוד במטלות הקורס, השתתפה באופן פעיל
בדיונים הכיתתיים ועד מהרה תפסה מקום של כבוד בין שאר
המשתתפים.
באחד השיעורים, העלתה שאלה לדיון והמרצה ביקש ממנה להכין
טעונים מפורטים שיסבירו את עמדתה ולהביאם לשיעור הבא. "גשי אלי
למשרד לאחר השיעור ואעזור לך למצוא את החומר הביבליוגרפי הנדרש
לכך" פנה אליה.
לאחר השיעור, צעדה לעבר משרדו כשהיא מנסה להשקיט את התרגשותה.
לא יכולה להתעלם מהמשיכה שחשה כלפיו, מהערצתה לוירטואוזיות
המילולית שלו. מהקסם שהקרין על סביבתו. ניסתה להשקיט הלמות
ליבה ונכנסה למשרדו.
הוא ביקש ממנה לשבת, שוחח איתה על לימודיה ואט אט נרגעה. השיחה
התארכה, גלשה לנושאים אישיים והיא מצאה עצמה מספרת לו על בעלה,
על השנים שתמכה בו, על החלום שנאלצה לדחות. הוא הקשיב באהדה
רבה, חייך לעברה, הושיט ידו לאחוז בידה ולפתע, מבלי שידעה איך
קרו הדברים, מצאה עצמה חבוקה בזרועותיו. הנשיקה הלוהטת שנשק
לה, הותירה אותה משתוקקת לעוד. היא החזירה לו נשיקה וכך עמדו
חבוקים, לוהטים בתשוקה. השאלה שהשתקפה בעיניו זכתה להנהון של
הסכמה מצידה. הוא ניגש באיטיות לדלת, נעלה ואחר השכיבה לאט על
השטיח המרופט והדהוי. ליטופיו הפכו נועזים יותר, ידיו הפשילו
את מכנסיה, הרימו את חולצתה ובמיומנות רבה הצליח לטפל בקרסי
החזיה ולחלץ את שדיה מתוכם.
היא לא עזרה לו בכך, למעשה, לא עשתה דבר. שכבה שם, כולה פליאה,
מתבוננת מבחוץ על גופה הלהוט, על ידיה המחבקות גוף זר לה, על
ירכיה המתפשקות למענו, עוזרות לו לחדור לתוכה.
חמש דקות לאחר מכן תם הכל.  
הוא היטיב את בגדיה ואת בגדיו, החליק על שערה, נשק לשפתיה
נשיקה מרפרפת אחרונה ובעדינות  שלח אותה לעבר הדלת. מחייך חיוך
מנצח לעברה.
מבולבלת יצאה החוצה, מנסה להסדיר בגדיה כמו את מחשבותיה.
להבין, מה עשתה, מה בדיוק קרה.

השבועיים הבאים עברו עליה בהתענות בלתי פוסקת. ניסתה לתפקד
כרגיל, אך המחשבות לא עזבו אותה. איך נתנה לעצמה להתנהג כך?
מדוע הסכימה בנכונות כזו ובמהירות כזו להתפתות לתשוקה רגעית.
הרי כלל אינה אוהבת אותו. אהבתה נתונה לבעלה המסור והתומך.
אמנון חש שמירית מתנהגת שלא כתמול שלשום, אך ייחס זאת למתח שבו
נתונה עקב לימודיה ולא חקר. להיפך, ניסה להקל עליה את העומס
ולהגיע הביתה בשעות מוקדמות על מנת לטפל בבנם כך שמירית תוכל
להתפנות ללימודיה.
ההתחשבות שגילה אמנון, העצימה את תחושת הבגידה של מירית. הסוד
אותו שמרה הלך ותפח עד שהעסיק אותה ללא הרף. רגשות האשם שלה
והכעס על עצמה הביאו אותה להחלטה לספר הכל לאמנון, לבקש את
סליחתו ומחילתו. "רק כך, אוכל לשוב לחיי" חשבה מירית. ובאותו
היום בערב, לאחר שהשכיבה את בנם לישון. הושיבה את אמנון על כסא
במטבח ותוך כדי בכי בלתי פוסק, פלטה בשברי משפטים את הסיפור
כולו. אמנון, נדהם, לא הבין מבכיה ומדבריה מה בדיוק קרה שם.
לאחר שנרגעה מעט, הצליח לחבר את הדברים שסיפרה לו ולתפוס מה
עשתה.

מירית התחננה שיסלח לה. "זו היתה מעידה חד פעמית. כלל לא
התכוונתי." בכתה מירית "אני כל כך אוהבת אותך" אמנון שתק. ביקש
זמן לחשוב על הדברים. התכנס אל עצמו ולא הגיב לדבריה של אשתו.
ביומיים הבאים לא הגיע כלל הביתה, נשאר ללון בבית החולים.
משאיר את מירית לכאבה וסבלה. כאשר הגיע הביתה, ניגש למירית
ואמר "איני רוצה לחזור ולדבר על מה שקרה לעולם. אני מבין
שמעדת".
מירית לא ענתה. "אני סולח לך" חזר ואמר, "את אשתי ואני אוהב
אותך" ואז פרץ בבכי שהגיע ממעמקים אותם לא הכירה. כשניסתה לגשת
אליו, דחה אותה מעליו ועזב את החדר.
מירית ניסתה להעלות את הנושא שוב, להסביר את עצמה. אך הוא הביט
בה במבט כה כואב שהיא זנחה כוונתה. והחיים נמשכו - שונים.
העדנה שהיתה תמיד בינהם נעלמה. את מקומה תפס ריחוק, שיתוק
והתנהגות מנומסת. אמנון שתמיד היה עסוק, היה מגיע הביתה בשעות
מאוחרות, תמיד עייף,  עצוב, מופנם. הפסיק לשתף אותה בקורות
אותו. מיעט לדבר ויחסי המין בינהם הפכו נדירים וגם כשכבר
התקימו, היו חסרים את התשוקה והחיבה שהיו תמיד בינהם.

ומירית הלכה ודעכה, לא הצליחה לסלוח לעצמה על בגידתה. תפקודה
נפגע, לימודיה הפסיקו לעניין אותה, היא ביטלה השתתפותה בקורס
לפילוסופיה, למרות שהסמסטר עמד לפני סיומו. כשסיפרה על כך
לאמנון דימתה לראות בפניו אישור למעשיה. האור בעינייה כבה והיא
הלכה ורזתה מיום ליום.
כלפי חוץ ולפני חבריהם עדיין טרחו להציג תפאורה של איכפתיות
וחיבה, אך המאמצים שהשקיעו בחיוכים המזויפים הללו, בהעמדת
הפנים האוהבת דרשו מהם כוחות נפש רבים. לבסוף החליטו לצמצם
למינימום ההכרחי את היציאות המשותפות על מנת שלא יאלצו לשחק
במשחק הכואב הזה.
בני משפחתם שהבחינו בתהום שנפערה בינהם, ניסו לגלות מה קרה, אך
בני הזוג לא שיתפו פעולה ולא סיפרו דבר.
מירית עוד ניסתה לכפר, היא דאגה להכין לאמנון את המאכלים שאהב.
אך הוא לא הגיע לאכלם.
היא הגיעה לבקרו בבית החולים, אך הוא דחה אותה בטענה שהוא עסוק
מאד ואינו יכול להתפנות.
בנסיון נואש לפתותו, קנתה לבנים סקסיים בצבע שחור ובאחד
הערבים, חיכתה לו לבושה רק בהם. אמנון נכנס לביתם וכשראה אותה
כך, חייך חיוך עצוב ואמר "אני לא הוא. אל לך לטעות ביננו" והיא
רצה ממררת בבכי לחדרם, מבינה עד כמה פגעה בו ועד כמה אינו יכול
לשכוח.

את הפגיעה הקשה ביותר ספג בנם. אמנון כמעט ולא ראה אותו. מירית
היתה כה עסוקה בכאבה וברגשות האשם שלה עד שהזניחה לגמרי את
חובותיה כאם. למזלם של כולם, סבתו שטיפלה בו מאז היוולדו,
המשיכה בכך וניסתה להיות עבורו מה שהוריו לא יכלו להיות.

אמנון היה מודע לנזק שנגרם, אך מהיותו אדם שמעולם לא החצין
רגשותיו, לא היה מסוגל להתמודד עם הכאב שהלך והתעצם בחזהו. הוא
באמת רצה לסלוח והתכוון לדבריו. אך תמונתה של מירית גונחת
בתשוקה בזרועותיו של אחר, לא נתנה לו מנוח ולא הניחה לו
לשכוח. לכן, השקיע את כל כולו בעבודתו כי רק כך הצליח לחוש מעט
שלווה.

הוריה של מירית שניסו לעזור כמיטב יכולתם, הבינו שבתם הולכת
והופכת לצל של עצמה ובאחד הימים הגיעו ושיכנעו אותה לבוא יחד
עימם לרופא המשפחתי שהכיר אותה מאז היתה זאטוטית.
האבחנה הרפואית הצביעה על דכאון קשה והיא הופנתה לטיפול
פסיכיאטרי מלווה בתרופות אנטי דכאוניות. מירית הבטיחה להוריה
שתגיע לשיחות עם המטפלת, אך לא עשתה זאת.
היא סירבה לקחת את התרופות שנרשמו לה, הלכה ושקעה בעולם משל
עצמה. בבקרים סירבה לקום ממיטתה, התעלמה מהסובבים אותה ואמנון
שניחם על התנהגותו הקודמת עמד וצפה חסר אונים בהדרדרותה של
אשתו.
ארבעה חודשים נמשך המצב הבלתי נסבל הזה. אמנון עוד קיווה
שמירית תצליח להתאושש בכוחות עצמה, אך כרופא לא היה יכול עוד
להתכחש למציאות. אשתו חייבת עזרה מקצועית ובמהירות, אחרת...
הוא סירב לחשוב על האפשרות האחרת.
בהתיעצות עם בני המשפחה ולאחר שניבדקה על ידי מנהל המחלקה
הפסיכאטרית, הוחלט לאשפזה בבית חולים, שם, כך הובטח להם, תקבל
טיפול מסור, שיצליח להחזירה לאיתנה.
בלב כבד, הסכים לכך אמנון.