אתמול בלילה כשחזרתי מהאוניברסיטה, המכוניות שוב התחילו לדבר
איתי. ניסיתי להסביר להן שמכוניות לא אמורות לדבר, אבל זה לא
ממש עניין אותן. היה לי יום ארוך, היה לי מבחן קשה אחרי הצהרים
ובדיוק סיימתי לבדוק שעניתי נכון (ומה אתם יודעים הצלחתי שחבל
על הזמן!) ולשכוח את כל מה שלמדתי, אז ניסיתי להתעלם
וכשהחיפושית הכתומה והמתקלפת ניסתה לעצור אותי לאיזה פטפוט
מהיר, פשוט הסתכלתי אל הכלב שנובח בצד השני של הגדר ועשיתי את
עצמי שקועה בשיחה אתו. אני לא יודעת אם היא קנתה את זה או סתם
ממש נעלבה, אבל היא הפסיקה לדבר איתי. אחר כך, מרחוק, שמעתי
אותה מדברת עם הכלב ההוא, וקצת הצטערתי שאני לא שם כדי לתת
לכלב אליבי ולשחרר אותו ממנה, כי היא באמת הייתה נודניקית, אבל
לא היה לי חשק לחזור ולשמוע אותה שוב. אז המשכתי להתקדם בשקט,
מנסה להסתתר בין הצללים ולאיזה זמן חשבתי שזה עובד, אבל אז
תפסה אותי איזה סובארו מחצר צדדית. מה אני אגיד לכם, יש לי
סימפאטיה לסובארו, אז קשקשתי אתה קצת. היא סיפרה על הבחור הזה
שקנה אותה ממש לא מזמן, ולא מתייחס אליה כל כך יפה.  תאמינו
לי, באמת כואב הלב. היא הייתה מכונית יפה, ואפשר היה לראות
שהיא הייתה שמורה ומטופחת עד לפני זמן די קצר. היא סיפרה לי
(אבל רק לי ובסוד) שהוא מרביץ לה לפעמים, אבל אין לה לב לספר
לאף אחד כי היא נורא מעריכה את זה שהוא קנה אותה. ניסיתי
להסביר לה שהוא צריך להיות אסיר תודה לה, ולא ההפך, אבל היא לא
ממש הסכימה לשמוע. בדיוק כשהתחלתי להסביר לה כמה שהיא מכונית
יפה וטובה, בדיוק באמצע ההרצאה שלי על האמינות של הסובארו, הוא
יצא מהבית. רציתי להגיד לו משהו, רק לזרוק לו איזו מילה, אבל
היא לא הייתה מוכנה וכמעט התחילה לבכות, אז ויתרתי. אבל מה,
כשהוא הניח את הרגל על הגז והתחיל לנסוע ואני שמעתי את החריקות
הצורמות כשהוא מעביר הילוך, ידעתי שלמרות שהבטחתי לעצמי כבר
עשרים פעם שאני לא מתערבת בעניינים של מכוניות, דבר שהוא די
הגיוני כי הן יצורי מתכת ששוקלים טון וחצי ומגיעים ל - 180
קמ"ש ואני כולה בנאדם קטן ואיטי, אני הולכת לעשות משהו. וידעתי
בדיוק מה. אז המשכתי ללכת ברחוב בלי להסתכל ימינה או שמאלה
(כמו הסוסים האלה שיש להם מחסומים משני הצדדים של העיניים
שיראו רק ישר) והתעלמתי מכל המכוניות שצעקו לי וניסו לבדוק על
מה דיברנו, אני והסובארו. אמרתי להם שהם הם לא יודעים אז יותר
עדיף שישתקו, למה הם שכנים שלה ורואים כל יום מה הולך שמה ולא
עושים כלום אז אין להם זכות דיבור. הם באמת שתקו לאיזה חמש
דקות, אבל אז שמעתי אותם מתחילים לרכל, בעיקר הב.מ.וו הזאת
שהיא הפרחה הכי גדולה שפגשתי בחיים שלי ושכולם ידעו שהיא מתה
לצאת עם הפג'ארו שהוא חתיך לא נורמלי, אפילו לדעתי, אבל אין לה
סיכוי כי הוא יוצא רק עם מיצובישי. בקיצור הפרחה הזו התחילה
לצעוק בכל הרחוב כמה שהסובארו מסכנה ואיך היא אף פעם לא
הייתה מגיעה למצב כזה. אז חזרתי אחורה אליה, ולחשתי לה באוזן
שאם היא לא שותקת אני מספרת לכל השכונה שהיא מסתובבת עם פורד
אסקורט 74'. מהר מהר היא שתקה. בקיצור, אני המשכתי לי בדרך שלי
הברורה והפעם לא עצרתי וגם סגרתי את האוזניים באצבעות שאני לא
אשמע אף מכונית. הצלחתי לעקוף את הקטנוע ימאהה שממש נכנס לי
בין הרגלים מרוב הסקרנות שאני אספר לו מה קרה שם, למה זה הקצה
השני של הרחוב והוא לא שמע, והצלחתי להגיע אל מי שחיפשתי.
בהתחלה קצת פחדתי לדבר אתו, אבל זכרתי את הקול הנורא של תיבת
ההילוכים של הסובארו, אז דיברתי, וסיפרתי למערבל הבטון בדיוק
מה קרה. הוא היה מאד המום וגם מאוד התרגז וגם (ואת זה אני מגלה
לכם רק בסוד) הוא מאד התבייש שדבר כזה קורה ברחוב שלו והוא לא
יודע. אז הוא הבטיח לי שהוא יטפל בזה, ואני, בגלל שאני סומכת
עליו (כי אם לא על מערבל בטון על מי תסמוך?) ובגלל שכבר היה
הסוף של הרחוב וראיתי את הבית שלי ובגלל שהיה כבר נורא מאוחר
בלילה ונורא רציתי להגיע למיטה שלי, פשוט הרמתי את הרגלים שלי
ורצתי הביתה.
למחרת בבוקר כשהגעתי לאוניברסיטה, חיכתה לנו הודעה על לוח
המודעות של הפקולטה: "המבחן שנערך אתמול מבוטל על התלמידים
להיבחן פעם נוספת". בפעם השלישית ברצף שקראתי אותה הגיעה
הפאניקה. להיבחן פעם נוספת? אני? אני לא זוכרת מה הנושא של
הקורס! אין סיכוי שאני אצליח! אני אצטרך ללמוד הכל מחדש!
ניגשתי למזכירות הפקולטה ויללתי לפקידה, למה, אבל למה, מה
עשינו? מצטערת נורא, היא אמרה לי, אבל אתמול בלילה כשהמרצה יצא
מהסובארו שלו עם כל המבחנים ביד, תקלה במערבל בטון גרמה לכך
שכל הבטון ישפך ב-ד-י-ו-ק עליו, והמבחנים גם הלכו...