ענן ישב על מגרש החניה של אוניברסיטת חיפה. ירד מבול, לא ראו
ממטר והמכונית שלי לא התניעה. הרמתי את המכסה של המנוע וחיכיתי
בתוך המכונית. בסוף, מישהו עצר ודחה את הרעיון של הכבלים:
"תשכחי מזה, לא במבול כזה אבל אני אקח אותך הביתה."
סגרתי את מכסה המנוע ונכנסתי למכונית שלו כולי נוטפת. ריח של
דברים רטובים התפשט במכונית ורק לאחר כמה דקות הצלחתי להבחין
שהחימום עובד.
"אני הורסת לך את הריפוד."
"זה יתייבש אל תדאגי."
"כזה יום דפוק לא היה לי מזמן. תודה שעצרת."
"האמת שהייתי צריך לשכנע את עצמי כמה דקות לפני שהצעתי לך
עזרה."
"אתה באמת נשמה טובה. אבל בוא לא ניסחף, זו הייתה עזרה בשלט
רחוק."
"מותק, יש לך טענות? את שכחת את האורות. בטח הלך לך המצבר.
בעצם לפי הקולות אולי הלך לך גם הסטרטר. בכל מקרה הצעתי לך
טרמפ. לא מספיק?"
"סתם התלוצצתי. בטח שמספיק. מגיע לך צל"ש על זה שבכלל עצרת.
אתה היית התקווה האחרונה שלי במגרש החניה המתרוקן."
"איזה צל"ש, עצרתי כי הייתי צריך לכפר על מעשיי."
היה לו חיוך בקול אז כמובן שלא התאפקתי ובררתי את טיב חטאיו.
"נרדמתי בהרצאה. הייתי הרוג ולנעול את היום באוניברסיטה עם
בובר זה קצת יותר מדי."
"יצאת עכשיו מההרצאה של פרופסור ויינשטוק?"
"כן. ביזיון. נרדמתי והוא העיר אותי."
"אל תדאג. הוא בן אדם מאוד נחמד."
"נחמד נחמד אבל בעשר בלילה הוא מתעקש לדחוף עוד קצת מידע
ולהסביר מה זה "הלז" בגרמנית. עזבי, תגידי לאן את צריכה
להגיע?"
"נווה שאנן רחוב הגליל. אני מקווה שאני לא גוררת אותך רחוק
מדי."
"אין בעיה. הריצה למכונית בגשם העירה אותי."
"אז לא הבנת את מה שהוא הסביר בעניין "הלז"?
"הבהבתי כל הדרך לשם וזו הנקודה שבה איבדתי את ההכרה."
"שמע, הצעד הראשון כדי להבין את הפילוסופיה של בובר בספר שלו
"אני ואתה" מבוססת על הדואליות של "אתה", של גוף שני, שאיננה
קיימת בעברית. אם לא תבין את זה תתקע."
"אין לי כוח לזה עכשיו."
"Voulez vous coucher avec moi ce soir?"
"סליחה?"
הייתי עסוקה בלנסות ולארגן את עצמי. אורות הרחוב שמדי פעם
האירו את פנים הרכב הטילו קצת אור על המחלץ שלי. בזווית העין
הבחנתי שהוא איבד את התנוחה הרפויה בה הוא היה שרוע עד עכשיו
במושב שלו.
"אתה יודע צרפתית?" המשכתי.
"לא. אבל הבנתי את השאלה שלך."
"מצוין. אתה יודע שהיא בעצם מאוד מצחיקה?"
"היא בכלל לא מצחיקה. זה הדבר היחיד שיכול להציל את הלילה
הזה."
"היא מצחיקה. תאמין לי. אם אתה רוצה לשאול את השאלה הזאת כמו
בן אדם צריך לשאול:  
Veux-tu coucher avec moi ce soir?"
"על מה את מדברת?"
"השפה הצרפתית מבחינה בין "אתה" ידידותי, קרוב, tu, לבין "אתה"
פורמלי, vous, בדיוק כמו הגרמנית ועל זה דיבר המרצה."
"לא הבנתי כלום."
"שוב, תתרכז. כמו בצרפתית, גם הגרמנית מבחינה בין "אתה" אחד
שהוא פניה אינטימית, שמשתמשים בה למישהו שמכירים, לבין "אתה"
שמשתמשים בו לפניה מרוחקת. בובר השתמש ב"אתה" אינטימי כדי
להדגיש את ההעדפתו לקשר אינטימי עם האלוהים, ולכן דרך אגב, גם
לא פלא שבהמשך, מכל הזרמים ביהדות הוא מתמקד בחסידות."
"אני חושב שהבנתי."
"כל הכבוד, רק תפנה כאן ימינה, צריך להכנס לרחוב מאחור. הבנין
שלי נמצא בחלק שהוא חד סטרי."
"אוקי. כנראה שיש לכם הפסקת חשמל ברחוב. שמת לב שהכל חשוך?"
"כן, רק תיסע בזהירות."
"מה את דואגת?! אבל בואי נחזור רגע לשיר. בקיצור, ה"vous" בשיר
הוא פניה מרוחקת?"
"בדיוק! הופה, תחזור טיפה, הבית שלי הוא הפנימי. מספר ארבעים
ושתיים."
התחלתי לאסוף את החפצים ולתכנן איך להגן על הספרים שלי מפני
הגשם, כשהוא ניסה להצמד כמה שאפשר למדרכה.
"חכי רגע, תני לי להחנות את המכונית כמו שצריך."
באמת נחמד מצידו. אפשר לטבוע כאן במים שמציפים את הכביש.
"עד כמה שהבנתי מהדברים שלך אם כך, אין לי מה לקחת ללב אם
מישהי תפרוץ בצחוק," הוא דמם את המנוע והמשיך: "כשאני אשאל
אותה:
Voulez vous coucher avec moi, ce soir?"
צחקתי. "עושה רושם שאתה לא יכול לעזוב את השיר הזה אבל נכון,
אתה צודק," המשכתי, "זה רק סימן שהיא יודעת שזה המשפט היחיד
שאתה יודע בצרפתית ושיש לה חוש הומור."
הוא לא צחק. הוא רק ביקש: "תחזרי על המשפט הנכון."
"Veux-tu coucher avec moi ce soir?"
"כן, אני רוצה."
הרחוב היה אפל לגמרי. ברק האיר את פנים המכונית. הייתה לו הבעה
של כלבלב פודל ואני, יש לי חולשה ללברדורים.
"תודה, אבל אפילו את השם שלך אני לא יודעת."
"נעים מאוד בועז," הוא הושיט לי את כף היד שלו.
ההבעה הפודלית לא עזבה אותו.
"בועז, אני רוצה אחד שאני יכולה להסתכל לו בעיניים ולהגיד לו
שביחד אנחנו נשנה את העולם ושהוא לא יקבל התקפת צחוק מהעניין.
אחד כזה שגם אם יהיה לנו רע, הוא לא יבהל. שיגיד לי שאין דבר,
זה לא נורא."
כף היד שלו נסוגה. גם ההבעה שלו התחלפה. נכנס לו צחוק לעיניים
והוא הכריז:
"אני אראה אותך בשיעור הבא."
בינגו!
"תודה על הטרמפ. סע לאט."



מתוך הסדנה הארבעים ושתיים.