השבענו את הילדים שישארו במקומותיהם. אין מה לחפש על הכבישים
אחרי המסיבות של השנה האזרחית החדשה. אנחנו נפלנו שדודים על
המיטה אחרי שעשינו את כל מה שאפשר כדי להבטיח שאלפיים וארבע
תהיה שנה טובה. אמרו גם שזו שנת הקוף וזה בכלל סימן. בכל זאת,
על כל צרה, הנחתי את הסלולארי על יד המיטה. צריך איזה קשר עם
העולם החיצוני כשהבן הגדול שלך עובד על מימוש חלומות שונים
ומשונים עד הגיוס בקיץ. הפעם זו העיר ניו יורק בשנה החדשה.
דויד הזמין אותו לשם לחופשת החורף. הם הכירו בקורס פיזיקה
באוניברסיטה כאן. דויד מבוגר ממנו בשנה. ילד חכם, כל כך מנומס.
הייתי צריכה לריב איתו כדי שיפסיק לקרוא לי גברת. בהתחלה קצת
היססנו אבל ההורים שלו צלצלו, והבטיחו שידאגו לשניהם ויעשו הכל
כדי שיהנו. אחרי הכל מה יכול להתחרות עם ניו יורק בעונה זו של
השנה? יש בזה משהו. הסכמנו בתנאי שלא ילכו לטיימס סקוואר. זה
היה לפני שבועיים. היום, לקראת בוקר, לצד הקול החוזר של הנחרה
הקטנה אצלי בצוואר, שמעתי איזה ניסור באוויר. עד שאני כבר
מתרגלת לזמזום מוזר אחד הילדים משנים לי אותו ושמים שם איזו
יצירה בלתי מזוהה חדשה. בסוף הבנתי במה מדובר. ביד מגששת
הכנסתי את המכשיר למיטה וניסיתי למצוא את הלחצן הנכון. גאוני
הדור עסוקים במיזעור המכשירים ולא מבינים שהם הולכים ומאבדים
נתח שוק רציני. מתוך שינה הוא אחז במכשיר ולחץ על הכפתור
הנכון. הקול של הבן שלנו חדר את הערפל. "אמא, זכרת לשלם למחנה
של הצופים בסאן פרנסיסקו?" שמעתי איזו דחיפות בקול שלו. לקחתי
את כיסוי המיטה שהיה זרוק על השטיח ויחפה הלכתי לכוך הישיבה
שם, בחלון על יד המיטבח. "ספר מה קורה. לא צלצלת כדי לברר על
צ'ק". התכרבלתי היטב מול הסערה שטלטלה את כל העצים בחצר. "לא
הלכנו לטיימס סקוואר. הבטחתי. אמרת שזה מסוכן. לדויד יש קשרים
והוא הכניס אותנו לאיזה מועדון במנהטן. כל הלילה עברנו ממועדון
למועדון. בארבע הגענו לבית של מישהו מול סנטרל פארק. היית
צריכה לראות איזה בית זה. כולם הריצו שורות לבנות. כולם כאן
גמורים. אני תקוע כאן עד שיהיה עם מי לדבר." לא, לא אמרתי "ילד
שלי, אני באה להציל אותך," חוץ מזה שהייתי רחוקה. בקול רגוע,
לפחות ניסיתי, אמרתי לו שיוציא את עצמו משם, שיקח רכבת ויסע
לבית של דויד ביונקרס. "אמא, אני לא משאיר אותו כאן לבד. אני
מחכה שהוא יקום."
"בן שלי, זה ג'ונגל. תעזוב אותו. אם הוא לקח אותך לכזה מקום
אתה לא חייב לו כלום."
"אמא, מה קורה לך?" התעטפתי טוב יותר בכיסוי. היה קר. "אני
יכולה לעשות משהו?"
"כן אמא. אל תשכחי לשלם עבור המחנה של הצופים."