קולות הירי הקבועים שעלו מרובה האוויר השתלבו בקטיף התפוחים.
על כל פק שעלה בזמן הפגיעה במטרה, ענה תק שעלה ממפגש התפוח
בכלי שקלט אותו. עץ התפוחים היה עמוס פרי ובראשי ניסיתי לחשוב
מה לעשות עם כל התוצרת הזאת. זה לא פשוט להפשיט עץ מפריו.
מתוחה, על סולם בדרך לענף גבוה השיגו אותי קולות הילדים. "בואי
לירות איתנו. רק חמש דקות ונבוא לעזור לך עם העץ."
"אם תמשיכי לגלגל את העיניים שלך ככה לאחור בסוף תאבדי את
שיווי המשקל" הדהד קולו של זה ששמר עליהם.
"עזבו אותי, תמשיכו עם המשחקים שלכם."
"בחייך, רק כמה דקות."
"בפעם האחרונה יריתי בצבא. שק של חול יצב את הרובה, אני בכלל
לא זוכרת מה צריך לעשות."
"נראה לך. זאת לא בעיה, בואי כבר."
"אני לא מבינה למה אתם תמיד מנדנדים עם הרובה אוויר הזה, אתם
מחפשים מישהו לצחוק עליו?"
"בחייך אמא, על מה יש פה לצחוק, תעמדי כאן מאחורי הקו."
הייתה לי ברירה? ירדתי מהסולם ונעמדתי מעבר לקו שהם חרצו על
האדמה.
"את רואה, כאן מכניסים את הכדור. תפעילי קצת יותר כוח והרובה
יסגר, כן, ככה בדיוק. נוח לך? תכווני על המטרה, תשאירי נימה
לבנה, אל תנשמי, נו, תירי כבר!"
פק
"יופי, עכשיו תשברי את הרובה, תכניסי את הכדור לבד, יופי!
שוב!"
פק
"עוד פעם!"
פק
"את רואה שזה לא מסובך? עוד פעם, עוד פעם!"
פק
פק
"את כחולה, תקחי אוויר!"
פק
הם היו עסוקים בלתת לי הוראות. בחנו את העמידה שלי, את הזווית,
אמרו שבהמשך יסבירו לי איך לנשום כשיורים.
"אני הולך להביא את המטרה, אל תירי!" זרק הבן שלי מעבר לכתף.
"וואו, אתם לא תאמינו, הכל בבול!"
"תביא את המטרה לכאן," חתך את ההתלהבות שלו זה ששמר שלא נתפרע
מדי. הוא בחן את הקרטון "מזל של מתחילים," הוא הפטיר בחיוך.
בקול קצת יותר חזק הוא הורה לבן שלנו לתלות מטרה חדשה.
"תמשיכי, יעלולה. תעשי בדיוק את מה שעשית עד עכשיו."
אז יריתי, ושברתי את הרובה, והכנסתי את הכדורים הקטנים האלה עם
השפיץ לכיוון הנכון, ויריתי שוב ושוב ושוב, והבן הלך לבדוק,
וצעק "יש לנו קילרית" בקול גדול שהגיע וודאי עד השכנים.
"אמא לקחה בגדול, את גדולה!" הוא המשיך להלל ונשא אותי מעל
האדמה והיה מאושר כאילו הטלתי ביצת זהב. כשהרוחות נרגעו קצת
ביקשתי שיבואו לעזור עם העץ.
"חכי, מה בוער?! תעשי תחרות עם אבא. את בקליבר שלו. אותנו הוא
תמיד לוקח בגדול איתך הוא יזיע."
"הגזמתם! חוץ מזה הבטחתם! יש כאן טון של תפוחים. חבל, הזדמנות
טובה, לא יורד גשם."
"רק חמש דקות. ואם תירי יותר טוב ממנו את תשבי ואנחנו נקטוף את
כל התפוחים לבד." העניינים התחילו להתחמם. בעלי הושיט לי את
הרובה, העיניים של הבן שלנו ושל החבר שלו נצצו. נכנעתי.
בסוף כל המהומה, שתיתי לימונדה בצל והם פשטו על העץ. הם עבדו
בשיטתיות והתפוחים נערמו. הוחלט שיש לחלק מהתפוחים לשכנים. הבן
הודיע לאחרים "ביום שבת הבא נראה את אמא עם אקדח אמיתי, במטווח
אמיתי." הוספתי שאם כבר נלך לשם אז כדאי לצרף את ג'ון ופאם.
"תמיד שוכחים להזמין אותם. הוא כל כך נחמד והזכיר מספר פעמים
שהוא רוצה להוציא רשיון לאקדח." מה שיותר חשוב, במטווח, ברעש
יש סיכוי שפאם לא תדבר כל הזמן.

ירדנו מהכביש המהיר, פנינו לכביש עפר. מין דרך כזאת שטוב שיש
בה שליטה על ארבעה גלגלים. הנהג הוא אחד כזה שמבין שאם הצל ככה
אז סימן שהשמש ככה ואז המערב חייב להיות רק שם ומזה גם ברור
שצריך לפנות עכשיו ימינה כי שם הצפון, ובהוראות, המטווח נמצא
בחלק הצפוני של השמורה. עלי זה לא עשה רושם. אני כבר רגילה
וחוץ מזה גם אני יכולה לנווט לגמרי לא רע. אבל פאם, שאיתנו
ברכב, היא סיפור אחר. היא משמיעה כל הזמן קולות הערצה. עדיין
לא הגעתי להחלטה אם הפעם, לשם שינוי, זה עושה לו טוב, לאגו.
קשה לקרוא את ההבעה שלו דרך משקפי השמש. אבל אם כבר מזכירים
אגו, אז בליבי אני דווקא מוטרדת מזה של בעלה של פאם, ג'ון. הוא
יושב לצידה ובאיזה שהוא שלב כל ההתפעלות הזאת מהנהג הרי תעלה
לו על העצבים והוא ישכח שהוא גבר מנומס כי אחרי הכל הוא קודם
כל גבר. חברות או לא, לכל דבר יש גבול. לפני שהדברים הגיעו
לכדי פיצוץ, הגענו. המטווח היה ממוקם בין קניונים ויריות הדהדו
מכל עבר. למרות שזה היה אמצע של שום מקום היה שם צריף ששימש
משרד. סדר זה סדר. המשרד היה מצוייד לתפארת והמזכירה דאגה לכל
הניירת. רשיון מסודר לירי דורש מספר שעות של אימונים וכאן יש
כיתות לכל כלי נשק בכל קליבר אפשרי. הם הציעו אפילו עמדות
ליריה בכלי חרס. די תפס אותי הרעיון אבל החבר'ה גררו אותי משם.
הם באו בשביל רשיון לשימוש באקדח ולא כדי לשחק. חתמנו על כל
וויתור אפשרי והסכמנו עם חוקיי המקום. הפקידה שלחה אותנו
לקניון מספר ארבע. "אל תרדו מהשביל המרכזי. אתם לא רוצים להכנס
לקו הירי של אף אחד" היא קראה אחרינו הוראה אחרונה. לא ירדנו
מהשביל. חיצים ברורים סימנו את הדרך. מעל היריות שהדהדו מכל
עבר נשמעו גם פיצוצים חזקים יותר. ג'ון זיהה אותם כיריות של
רובי צייד. האבא החורג שלו נהג לצוד. ג'ון חי איתו ועם אמא שלו
כמה שנים בדרום. הוא לא הסתדר עם האבא הזה ומעולם לא הצטרף
אליו לצייד אבל הוא מזהה את הצליל. בקניון מספר ארבע סוף סוף
נראו כמה אנשים. התלבושת של כולם משלבת חלקים של מדי צבא.
מגפיים, גופיות חקי, לחלק גופיות עם צבעי הסוואה שמתוחות על
חזות מנופחים. תספורות מארינס. כולם היו מקועקעים. קעקועים
מפחידים. הם נראו כאלה שרעיונות על טוהר הגזע חולפים בראשם.
לצד כל אחד היה דלי עם קופסה של תחמושת. ניתן לנו הסבר קצר על
כללי בטיחות ושימוש באקדח. כולם כאן גדלים עם נשק בבית. חלק
מהחוקה. והאמריקאים, רובם לפחות, רואים בחופש להחזיק נשק איזה
עמוד תווך מרכזי עליו עומדת הדמוקרטיה שלהם. אני הייתי היחידה
שלא ידעה איך לפתוח ולהטעין את אקדח התופי החצי אוטומטי
שקיבלתי. נראה היה לי שהמבט שלהם קצת עויין. המדריך הסביר ועמד
על ידי כדי לוודא שהכל עובד. היינו כעשרה אנשים. הם שאלו מאיפה
המבטא. היינו מבודדים בין ההרים והאש הייתה חיה. נתתי בבעלי
מבט מאיים, והתוודיתי שאני ג'ולייט מצרפת. הייתה לי הרגשה שגם
את צרפת הם לא כל כך אוהדים, והרגעתי שמאז נישואי לבעלי
האמריקאי ניתקתי את כל הקשרים עם המשפחה. הם נדו בראשם בהבנה.
הם מאלה שמעולם לא יצאו מהעיירה שלהם, שהחיתוך המלרעי הישראלי
שמשתלט לי על האנגלית נשמע להם כמו ניגון צרפתי. בכל מקרה, אם
מישהו שם היה מתעקש לא הייתה לי שום בעיה לספר לו על ילדותי
בצרפתית עם מבטא מעורב. בעלי היה משועשע, מה אכפת לו? בכל מקום
בו אנחנו נוחתים יש לו מבטא מושלם ופרצוף שאינו מזמין שאלות.
לג'ון ופאם לא דאגתי. הם  קשורים איך שהוא במייפלאור. נראה היה
שהזמן לשיחה קטנה הסתיים. פאם כבר הייתה כפופה מעל הדלי שלה.
היא באה עם חולצה קטנה ונעלי טניס. קעקוע חמוד נראה מעל משולש
קטן של תחתונים. היא הייתה בהחלט נוף מרענן בקרב שורת היורים
שניראו מוכנים לקרב. בהנתן האות, איש לא בזבז זמן. התכופפנו רק
כדי לרוקן את התרמילים מהאקדח ולהטעין בכדורים חדשים. את מלאכת
הירי עשינו בעמידה. אחרי סיבוב של עשרים כדורים, המדריך עצר
אותנו. "אין לכם מה לכוון יותר מדי. השטח הכללי של הפגיעה הוא
באיברים הרגישים והם כולם ממוקמים בין החזה לבטן. לכו על זה"
הלכנו על זה. סך הכל היה די משעמם. המטרות לא היו רחוקות
במיוחד, הפעולה הייתה חוזרת, לא היה צריך להתאמץ במיוחד.
"כשמגיע אליכם פורץ אתם אמורים לפגוע בו. אין מה לפצוע. חבל על
הכסף של משלם המיסים." המשכנו לירות. כולנו חוררנו למוות את
המטרה. לא הישג גדול.

"בשביל זה הבאת אותי לכאן?"
"את מתלוננת?!"
"משעמם כאן! אני לא אצליח לעמוד בעוד שעתיים כאלה."
"האנשים באו לכאן כדי לעשות רשיון."
"לא מעניין אותי! זה משעמם!"
"טוב, תכווני על שולי הדמות. נתחיל מהכתף הימנית."
חוררתי למטרה את קו הכתף התעקלתי עם האוזן, הקרקפת, וחזרתי
להדגיש את קו הכתף השמאלית בעצם הימנית של המטרה. אנחנו היינו
עסוקים בשלנו, כשכולם שם ריססו את הצורה לקרטון. פתאום, המדריך
ציווה על כולם לנצור אש. הוא התמקם מאחורינו, כשאנחנו עומדים
באקדחים שקניהם לשמיים. בקול רועם הוא פנה אלינו, "מה אתם
חושבים שאתם עושים?" לא הספקנו לענות והוא המשיך לירות "בשביל
מה הצטרפתם לקבוצה הזאת אם אתם לא עושים את מה שאומרים לכם?"
יש משהו משכנע בדמות גדולה שעומדת מאחוריך בסיטואציה כזאת. חוץ
מזה,  נראה היה שהוא ממתין לתשובה. "סטיב, מעולם לא יריתי
באקדח," קיוויתי שהפניה האישית תרכך אותו והמשכתי, "יש לי קצת
נסיון ברובה אויר בדיוק כמו שאמרתי לך בהתחלה, אבל האמת היא,
שבאנו כדי לברר מי יורה מדוייק יותר, אני או בעלי." סטיב לא
ענה. הוא פשוט הלך לכיוון המטרות והסתכל עליהן כמה שניות.
"במקומך," הוא הרים את העיניים מהמטרות ופנה לבעלי, "הייתי
מוריד את הזבל בלי להתווכח."