אני דווקא מצליח לשמוע את השיחה,
מסתבר שההרדמה הייתה רק חלקית.
הייתי מצפה לשמוע הסתודדות מקצועית,
אבל במקום זאת היא נשמעת יותר כהסתודדות
חברתית של כמה בנות טיפש-עשרה מוצפות הורמונים
שהתקבצו להן לגחך על העניין האחרון שראוי לגיחוך,
אולי החור הגדול שפעור בבטני אינו לפי צו האפנה האחרון
בכל הנוגע לחורים גדולים בגוף,
אולי אני מוטל באופן כל כך חסר חן
עידון וסגנון
שבא רק להעיר אותי, לטלטל טלטול רציני
ולהטיל אותי בחזרה, אבל הפעם עם חוש
ער לצורה בה אדם מורדם ומדמדם צריך
להיות מוטל, באופן שלא יראה כה
חסר אונים, כה תלוש,
באופן שיראה שאני מוטל עם כוונה, שהבור הזה,
שנדרשים כמה רגעים של תמהון לפני
שמכירים בכך שהוא בבטני ולא באיזה דבר
אחר, הוא אביזר אופנתי בלבד ואם
הוא כואב, אז הוא כואב כמו שכואבות נעלי עקב.
בשביל יופי צריך לסבול,
כך אמא שלי אהבה לומר, והיא דווקא לא הייתה אדם של
סבל או של יופי אבל זה היה כתירוץ
למעשיה הפזיזים של אחותי הקטנה,
וכשאני רציתי להסתפר נחשבתי למטורף והמבט בעיניה
היה דומה למבט שהייתי מצפה שיהיה בהן אם הייתה
רואה אותי כמו שאני עכשיו - חצי מורדם, חצי מעולף,
כולי גוסס ונראה כמו איזו יצירה של אמן חולני או אולי של
סתם מעריץ סרטי אימה או יוצר של סרטי אימה שאותי
הם בכלל אף פעם לא הפחידו רק מלאו ביאוש,
כי האימה בסרטי האימה היא לא בסרט, אם כבר, ביצירה, בשאיפה
ליצור אימה או להנות מאימה. הרי סרט שכולו מוות
גרוטסקי וגראפי אינו מאיים כלל. עלי מאיימת יותר בחורה
צעירה באיזה בית קפה אפנתי,אחת שיודעת איך
צריך להיות מוטל כשאתה מדמדם לך ואפילו לא יודע
או יכול לדעת אם זה על שולחן מנתחים או על מדרכה
באיזה רחוב שאתה לא רוצה או לא יכול לדעת
את שמו והשיחה שלהם לא תורמת
בדבר למצבי ובכלל הייתי מעדיף שישנו לפחות את הטון
לטון שהולם דיון רפואי,
לטון שהיה יכול לעזור לי להאמין בהם,
לטון שהיה מעלה בי תקווה להחלמה
בעזרתם.