רותם אוז / בכל פעם שאני מתה |
איך שהעצב מלטף את הפנים
ושוב הרגש לא קיים יותר
ורק הכאב זה מה שיישאר
לטבוע בים של כעס שחור
ובסוף להשאיר את הכל מאחור
ואז כשכבר אין חמצן
ושום דבר לא מסוכן
נכנסת בתוך שערי גהנום
מפסיקה לחשוב, מפסיקה לחלום
וגוף זה כל מה שנשאר
רקבון של עור, עצמות ובשר
ותולעים שגורסות בתעבה
את גופי שמעולם לא חש אהבה
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|