הוא עזב אותנו,
אחרי שדאג בפעם האחרונה לראות את פנינו.
הוא פשוט הלך,
ככה בלי כלום אחז בידו של המלאך.
בלי להיפרד, בלי להגיד מילה.
אפילו לא נפנף בידו החלשה.
הוא במקום נורא רחוק, שממנו אין חוזרים.
הוא אי שם למעלה, בין כל העננים.
וכשאיתו אנו רוצים לדבר,
נותר לנו לפנות רק אל הקבר.
כי הקבר הוא מן תיבת דואר, שמגיעה הישר לגן עדן.
ואנו אומרים מילים שקטות בליבנו בעודנו מניחים על קברו את
האבן.
והוא יקבל ת'הודעה,
הוא יראה איך אני יושבת ליד הקבר ובוכה.
והוא ידע שכל פעם שליד הבית קברות אני עוברת,
עליו אני חושבת.
על איך  שהלכנו בעקבות גופתו שנשאה באויר,
ועל איך שבאותו רגע שום אור שבעולם את ליבי לא היה מצליח
להאיר.
ועל איך שהיא נפלה על הקבר שלו ובכתה.
ועל איך שימים שלמים הוא שכב במיטה- חסר הכרה.
ואיך שהיא ישבה שם לידו יום ולילה,
ואיך שאנחנו לעיתים תוהים האם הוא מסתכל עלינו מלמעלה?
ומה הוא חושב? האם שמח לדעת שאותנו הוא עוזב?
והאם בכלל אחרי חיינו הוא עוקב?
והאם הוא גאה במה שהוא רואה? או מאוכזב מהמראה המחריד הזה?
והאם כואב לו לשמוע אותה ממלמלת "בשביל מה עוד נותר לי
לחיות?"
או שהוא רוצה אותה לידו, שם למעלה, שלא תדע עוד צרות?
והאם הוא בכלל מתגעגע?

האם הדואר שלנו אליך מגיע???