את עומדת, מטה את ראשך הקטן ומסתכלת על העולם מלמטה למעלה
           דרך המשקפת עם העדשות הורודות, האטומות.
                      עומדת ומחייכת אל העולם.
          העולם שכמדומה, מונח בכף ידך, אך לא כך הדבר.
תמימות משתקפת בחיוכך השקט כהשתקפות שמש צהובה במים זכים.
          את ילדה קטנה שלא מבינה את כוחה. את סגולתה.
                      התמימות מקנה לך את הזוהר,
          את הברק המנצנץ. היא מושכת בטוהר הזך שבה.
שופעת סקס-אפיל באופן לא מודע, בצורה שמטשטשת כל קשר אפלטוני.
          אך את לא רואה טשטושים דרך המשקפת הורודה.
                    העולם ממשיך לחייך אליך בחזרה.
         ואת מחזירה לו חיוך ומתקרבת עוד צעד, מהופנטת.
לא רואה את רשת הקסמים שנפרשת מעליך, את הכוונת שהונחה עליך.
    את רואה מולך רק כוונות טהורות ורצון טוב לקרבה אמיתית.
                  אך המפה נקראה לא נכון מההתחלה.
     כל הנון-צדיקים היו שגויים ורק עכשיו הכל מתבהר לעיניך.
אבל את כבר בפנים, וכדור השלג כבר מדרדר, צובר תאוצה מתגברת.
          תמיד בסוף את מבינה את הכל, אבל תמיד מאוחר מדי.
                     ואז את מסתכלת לאן נפלת הפעם.
          אך כמו תמיד, זהו בדיוק אותו הבור אליו נפלת קודם.
את עוד מצליחה להבחין בסימן כחול קלוש, מזכרת מהנפילה הקודמת.
         לאט לאט מחלחלת בך ההכרה שזו לא הפעם האחרונה.
                    עוד סימן חזק מקודמו נצרב על לבך.
         והצריבה קשה מנשוא, מכיוון שכבר היית שם קודם.
הרי כבר ידעת את טעם הנפילה, וחשבת שהפעם דילגת מעל הבור.
         אבל רק מי שמסתכל מלמעלה יכול היה לראות אותו.
                     והן את עומדת למטה, כל-כך קטנה.


את פשוט ילדה קטנה שמסתכלת בנאיביות תהומית על העולם.
אופטימיות זו תכונה נערצת, אבל זה כבר פשוט מוגזם.
התמימות הזו שמאפיינת רק מלאכים לבנים בשמיים.
רק מלאכים עם עיגול, ואולי עוד איזה אחד או שניים.
אבל מלאכים לא צריכים להתמודד עם האנשים עלי-אדמות.
הם גם לא צריכים לחסן עצמם מפני כאבים ואכזבות.
אבל את ילדתי הקטנה, צריכה ללמוד מטעויות שאת עושה.
את צריכה ללמוד שאין כזה דבר, אהבה.