לנצור את הרגע הוא אמר, "תעצמי את העיניים ותשחילי את התמונות
לאט לאט לזיכרון ותאטמי אותן שם".

כן, זה באמת היה רעיון מקסים, לנצור את כולם, את כל החברים
שלך, את כל אותם האהובים.
את השמש השורפת של הקיץ, את הקור הממסמר של אותם ספסלים אדומים
בשיא החורף, לזכור הכל, בפרטים, זה היה כלכך קסום ובתולי,
טהור.
שלי, ואך ורק שלי - רק אני יודעת ואני יכולה להיזכר מתי שבא
לי.

לאחרונה זה מתחיל להתנקם בי בצורות חסרות רחמים.
זה מגיע בלילה  ומתסער על כולי.
זה מרגיש כאילו קשרו אותי לספת טלויזיה ישנה מידי, מחזיקים לי
את העיניים באטבים ומושיבים אותי מול טלויזיית 52 אינץ'
שמקרינה נונ-סטופ את אותם רגעים שנראו לי אז כל כך יפים.

וזה כואב יותר מהמוות הטראומטי של אמא של במבי, כואב פי אלף!
זה מסייט לראות את מי שהייתה האחת, המקודשת, המדהימה, הנפש
התאומה שלי בכל העולם המתועב הזה מכסה לי את העיניים בבד עבה,
מסובבת כאחוזת דיבוק ונותנת לי לשחק פרה עיוורת בשדה קוצים.

ואני? אני נופלת.
מסוחררת, מבולבלת ועיוורת בעיקר, רגלי כושלות ונופלות על המוני
קוצים שרופים שחודרים את בשרי, פוצעים אותו בדיוק כמו אלפי
הסכינים שננעצו בגבי באותן שניות.

ראיתי אותם, בסרט, צוחקים עליי בהנאה מוחלטת...
נהנים למראה הגוף הלבן הצנום המוטל שם על המוני קוצים, נושם
בכבדות מפאת כובד אלפי הסכינים, מדמם את טיפות האמונה והטוהר
אחרונות שעוד היו בו.

זהו, כבר לא עמדתי בזה יותר. הדמעות הציפו, האטבים ירדו, המסך
כבה כלא היה ונשארתי שם, גוף לבן מוטל בחושך, עדיין מרגישה את
הקוצים...


"לנצור את הרגע?" עניתי לו בהיסוס. "תן לי לחשוב על זה..."