[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גחלילית אפורה
/
לנצור את הרגע

לנצור את הרגע הוא אמר, "תעצמי את העיניים ותשחילי את התמונות
לאט לאט לזיכרון ותאטמי אותן שם".

כן, זה באמת היה רעיון מקסים, לנצור את כולם, את כל החברים
שלך, את כל אותם האהובים.
את השמש השורפת של הקיץ, את הקור הממסמר של אותם ספסלים אדומים
בשיא החורף, לזכור הכל, בפרטים, זה היה כלכך קסום ובתולי,
טהור.
שלי, ואך ורק שלי - רק אני יודעת ואני יכולה להיזכר מתי שבא
לי.

לאחרונה זה מתחיל להתנקם בי בצורות חסרות רחמים.
זה מגיע בלילה  ומתסער על כולי.
זה מרגיש כאילו קשרו אותי לספת טלויזיה ישנה מידי, מחזיקים לי
את העיניים באטבים ומושיבים אותי מול טלויזיית 52 אינץ'
שמקרינה נונ-סטופ את אותם רגעים שנראו לי אז כל כך יפים.

וזה כואב יותר מהמוות הטראומטי של אמא של במבי, כואב פי אלף!
זה מסייט לראות את מי שהייתה האחת, המקודשת, המדהימה, הנפש
התאומה שלי בכל העולם המתועב הזה מכסה לי את העיניים בבד עבה,
מסובבת כאחוזת דיבוק ונותנת לי לשחק פרה עיוורת בשדה קוצים.

ואני? אני נופלת.
מסוחררת, מבולבלת ועיוורת בעיקר, רגלי כושלות ונופלות על המוני
קוצים שרופים שחודרים את בשרי, פוצעים אותו בדיוק כמו אלפי
הסכינים שננעצו בגבי באותן שניות.

ראיתי אותם, בסרט, צוחקים עליי בהנאה מוחלטת...
נהנים למראה הגוף הלבן הצנום המוטל שם על המוני קוצים, נושם
בכבדות מפאת כובד אלפי הסכינים, מדמם את טיפות האמונה והטוהר
אחרונות שעוד היו בו.

זהו, כבר לא עמדתי בזה יותר. הדמעות הציפו, האטבים ירדו, המסך
כבה כלא היה ונשארתי שם, גוף לבן מוטל בחושך, עדיין מרגישה את
הקוצים...


"לנצור את הרגע?" עניתי לו בהיסוס. "תן לי לחשוב על זה..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הלוואי והייתה
עבודה שבה הייתה
יכול לקום בבוקר
ולראות שכבר
כמעט 2000 שנים
הבוס שלך צלוב

שתוכל ללבוש
בגדים לבנים בלי
שיחשבו שאתה
הומו

והכי חשוב.
שאפילו שיש לך
פרקינסון אתה
יכול להמשיך
לעבוד


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/12/03 11:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גחלילית אפורה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה