זה קורה במחי יד, כאילו מחיתי כף פעם אחת והכל נמחק. אני כבר
לא רואה סיפור, לא עלילה, לא דמויות. הכנות נעלמת ממני, האמת
שבי מתחבאת מאחורי עצים, מאחורי כריות פרווה פלומתיות, מאחורי
ערמות העיתונים ליד הקיר. מיליון סיפורים להתחיל, מיליון
סיפורים שנשארים מחוקים, ללא שארית. אני לא זוכרת את אותם
הסיפורים, נדמה כי היו אלפים מהם, עלילות שהתרחשו במקומות בהם
הייתי פעם, כאלה שנותרו חלק ממני, כמו צלקת, צלקת נעימה שלא
מגלידה והופכת לסימן היכר. בכל פעם שאני מתגעגעת, בכל פעם שאני
מתעצלת לטפס אל התא הגבוה בארוני, להוציא את אלבומי התמונות,
אז אני כותבת עליהם. בבוקר, הסיפורים נמחקים וחוזרים למקומם,
צלקות קטנות על עור חיוור בדרך כלל, אדמדם לעיתים.
כולם אומרים שמשבר כתיבה עובר בסופו של דבר. הם מסבירים בחוסר
סבלנות שההשראה באה פתאום, כמו מברק מזמר שלא ציפית לו ביום
ההולדת הכי מדכא שלך, כמו גלויה מחו"ל כשאת הכי מתגעגעת
למישהו. אני מוצאת את עצמי בין אלפי סממני השראה בכל יום.
אפילו לא מרגישה בכך, עד שהיום עובר והלילה בא והזמן הנכון
מגיע. לכתוב. זו יכולה להיות שיחה עם החברה הכי טובה שלי, או
מראהו של אהובי מתעורר בבוקר, זו יכולה להיות שיחת טלפון מידיד
טוב, כזה שמעודד תמיד, אחד ששומע בקול שלך שאתה קצת עצוב היום,
שחש מיד שהתעוררת עם מצבור של רחמים עצמיים מטופשים, כזה ידיד
שכשאת סוגרת את הטלפון את מרגישה שהכל חלף עבר, ושוב יש כוח.
לכתוב. סממני השראה הם מראה העיר בלילה, ירידה קצרה לפיצוציה
הסמוכה לקנות חלב באחת ושלושים לפנות בוקר, כי פתאום נורא בא
לך שוקו חם עם ניחוח של בית, שמיעת שיר חדש שלעולם לא שמעת
לפני כן, ובכל זאת, המילים נשמעות כאילו ידעת אותן בעל פה מאז
היית ילדה בת חמש, מפגש עם חברות על כוס קפה בערב די קריר,
כשבדיוק השמש שוקעת מעל לטיילת, ואת רואה פתאום את הצבעים האלה
שתמיד עשו אותך מאושרת.
סממני השראה הם מבטא אנגלי, שמזכיר לי את המקום האהוב עליי
ביותר מחוץ לגבולות ביתי, הבית מחוץ לבית, או כשמתחיל החורף
ופתאום האפור משתלט על הכל והגשם יורד בחוץ ואני נזכרת איך
ישבתי לפני שנתיים באמצע מנצ'סטר, ופתאום פתית קטן של שלג נחת
לי על השיער. השראה זה סרט קולנוע- עם עלילה מרתקת- עם התחלה
נכונה, אמצע סוחף וסוף מפתיע. השראה הם פנים מול המראה, תספורת
חדשה שהופכת את הפנים שלך למשהו טרי, לא מוכר, מחודש. או לילה,
ומישהו עם ידיים חמות שם את הידיים שלו על המותניים שלך, כאילו
בלי להתכוון, ומחבק אותך כי ברור לו שאת סובלת מקור גם עם שלוש
חולצות, גרביים ומכנסי צמר. השראה זה הקול של אמא, ששואלת מה
שלומך והאם את מסתדרת בתוך העצמאות החדשה- ישנה הזאת, ופתאום
את מבינה שכמה שתהיי עצמאית היא תמיד תהיה בשבילך השראה. השראה
זה סיפורי סבתא, זה לראות אותה מסתדרת פתאום בלי סבא, הכוח
המוזר הזה, הבלתי ניתן להסבר, של אותם דורות שמריחים אחרת,
רואים שונה את העולם ודואגים שאת תדעי בדיוק איך הם רואים
אותו. השראה זה ספר, זה תמיד היה ספר, תמיד מילים מודפסות וריח
של עולם אחר, אנשים אחרים, מישהו אחר שכתב לפנייך את הסיפור
שאת תמיד רצית לכתוב.
הרי זה לא שאני לא כותבת. אני כותבת וכותבת וכותבת, ומוחקת
ומוחקת ומוחקת. ואת מה שלא נמחק אני מראה לאנשים בחוסר בטחון,
אני מחכה לביקורת, להוראות חדשות, כדאי למחוק פה, להוסיף שם,
להוריד את החלק הזה והזה. זה עושה לי טוב. זה מראה לי שהכתיבה,
כמה שהיא באה עצורה בתקופות כאלה, עדיין חיה שם בפנים. עדיין
בוערת בי.
יש האומרים שמשבר כתיבה הוא תוצר של מציאות ושגרה לא בריאה.
המאבק לחיות חיים נורמליים, לקנות לחם, לשלם חשבון חשמל, לשבת
בסוף השבוע רגועה כי עוד חמישה ימים של עבודה תמו להם ואת
יודעת שעשית קצת כסף, שאת יכולה להרשות לעצמך ספר אחד בחנות
הספרים או את הדיסק שריגש אותך החודש. אותן מילים שמישהו כתב
והצמיד להן מנגינה ונתן בהן רוח חיים. והעייפות, העייפות תוקעת
אותך מול הטלוויזיה, לא משנה איזה ערוץ, את אפילו לא שמה לב
לתמונות המרצדות האלה, שכולן מלאות בצבע מלוטש מדי, שקרי מעט.
הזוהר הזה מהפנט אותך, את לא מוצאת את המילים, את לא מתעקשת
לחפש אותן. את מהופנטת לצבעים, כי את יודעת שצבעים תמיד נתנו
לך השראה- סגול, לבן, ורוד, כחול, אדום, צהוב, ירוק ושחור. אלה
צבעים שתמיד סימלו עבורך מילה כלשהי, מילה שיכולה לפתוח סיפור,
לקדם את העלילה, את אפילו לא מתאמצת למצוא אותה.
את נותנת תירוצים, לעצמך, רק לעצמך. רק שם את יכולה לכתוב, את
מסבירה, רק שם הרגשת חופשיה, אותו מקום בו נשר עליך פתית השלג,
אותו מקום בו חיבק אותך בידיו החמות האהוב הזה, אותו מקום בו
שמעת את הקול הנפלא של אמך, מעודד, מנחם. רק שם את יכולה
לכתוב. במקום שאת נמצאת בו עכשיו את תמיד תרגישי עצורה. את
יודעת שזו שטות גמורה אבל את מתנחמת בעובדה שתמיד יהיו לך את
הרגעים האלה להיזכר בהם. הם ישמשו משענת.
הבעיה היא שאת לא יכולה לתחום בזמן את המשבר הזה. את לא יכולה
לומר לעצמך- "כמה חודשים והכתיבה תחזור אליי". בתוכך שורץ לו
הפחד, הפחד שלא תוכלי לכתוב יותר. הפחד שמשהו לא ברור לקח ממך
את הדבר שאיתו הרגשת הכי אמיתית, הכי חשופה, הכי נכונה. את
מפחדת שלא תרגישי לעולם את התחושה הנפלאה הזאת שאת מקבלת כשאת
רואה סיפור גמור או שיר שנוגע בך יותר מבאחרים, כזה שאת יודעת
שמה שרצית לומר בו, שמה שרצית לשפוך החוצה, נזל ממך עד הסוף.
הותיר אותך ריקה אך מאושרת.
את מכריחה את עצמך לכתוב. מתיישבת מול צג המחשב ומתקתקת על
האותיות, בונה עלילה מוצאת לך דמויות נכנסת פנימה למקום הזה
שרק את מכירה ומשם מוציאה את הכל, הרי זו הנוסחה שתמיד עבדה,
ואחר כך, אחר כך את קוראת את הכל ומוצאת שלא אמרת כאן כלום,
שהכל מזוקק מדי, שזו לא את שמצטיירת מבפנים. תמיד אמרת שהמילים
הן המתנה הכי גדולה שקיבלת, הרי את לא דברנית גדולה, מעולם לא
בלטת בתוך החברה שמסביבך, תמיד העדפת לכתוב מכתב, ולא לומר את
הכל בפנים. בעל פה, קשה לך למצוא את המילים הנכונות, את מה
שבאמת ישקף את מה שאת חשה. עכשיו את מרגישה שגם זה נלקח ממך,
היכולת הזאת להביע במילים את מה שאת מרגישה. את שונאת את עצמך,
מאוכזבת מעצמך, לא יודעת לאן לקחת את המצב הזה, איך לעשות אותו
אחר.
ואז, יום אחד את מתיישבת לך בשעה מאוחרת מאד ליד המחשב. את
מחליטה לנסות לקחת את העניינים לידיים, את מתחילה לכתוב, מתארת
את המצב, מסבירה אותו לעצמך, פתאום את מוצאת את המילים לתאר מה
את מרגישה, את מתחילה להתלהב, לקלל את משבר הכתיבה הזה, לאטום
אותו מכל הכיוונים דרך המילים, את כותבת חצי לעצמך- חצי למישהי
אחרת, כמו במכתבים מלאי הרגש שכתבת בחייך, את מתארת לעצמך את
המצב, מנסה להסביר גם לאחרים, כדי שמי שיקרא לא יחשוב שיצאת
מדעתך, שלא יחשוש שאת חיה בעולם של השראות מוזרות והזיות לא
פחות מוזרות שאין בהן לציין מצב נפשי רעוע, אלא לחזק אותך
במצבך הקיים.
את עוברת פסקה אחת ועוד פסקה ועוד משפט ועוד אחד ופתאום את
מבינה שהוצאת את הכל החוצה, שהנה זה נשפך ממך שוב, ואת מתרגשת,
ואת מתקתקת במהירות שיא ויודעת שלמרות שגיאות ההקלדה הצלחת
לעשות בדיוק את מה שניסית לעשות בכל החודשים האלה ואת יוצאת
מהלילה הזה מלאה בהשראה ויודעת שיבוא יום והמילים שלך ימצאו
אותך, ולא תצטרכי לחפש יותר.