הסתכלתי מחוץ לחלון המטונף של האוטובוס. כריס קורנל שר באוזני,
ואני התבוננתי בתהלוכת הפרחות שיצאה מאורט גרינברג. זה היה
שלוש אחרי צהריים, והאוטובוס הישן קירטע את  דרכו בין רחוב
לרחוב, גורם לי ולשאר התלמידים בחילה לא קטנה. גיטרת הבס
הנאמנה שלי עמדה בין רגלי (וזה לא מה שאתם חושבים סוטים שלי)
ועמדתי להרדם. העיניים שלי טיילו בין גינות מטופחות לבני נוער
עם ג'ל בשער וחצאית מיני (לאו דווקא שנייהם ביחד) והיה לי
משעממם עד אימה. פתאום משהו לכד את עיני. באחד הרחובות הצדדים
שטופי השמש והריקים מאדם הלך נער. בערך בגילי. רעמת התלתלים
הזהובה שלו ניצנצה באור השמש והוא החזיק באלכסון גיטרה.
חשמלית. שחורה לבנה. האוטובוס עצר והעלה אותו. הוא חיפש מקום
ישיבה והתיישב במושב מולי. הוא בחן את בגדי, החולצה השחורה
הקרועה בצאוור , השרשרת עם התליון הכבד, והג'ינס המשופשפים.
הוא נעצר בבס. "שי"- הוא אמר לי והרים את מבטו כך שיכל להסתכל
לי בעינים. היו לו עיניים חומות דבשיות, בצבע של השער. "גיא"-
אמרתי לו בחזרה והושטתי לו את ידי. הוא בחר שלא ללחוץ אותה.
הורדתי את ידי במבוכה וגירדתי בראש.החזרתי את האוזניות לאוזניי
והגברתי את הווליום. "סאונדגארדן?" הוא שאל בזמן שניגב אבק מעל
הגיטרה. באמת מזל שאני יודע לקרוא שפתיים. הינהנתי לו שכן. כאן
הסתיימה השיחה שלנו. הוא ירד ברחוב כצנלסון. גם ראיתי לאיזה
בית הוא נכנס. איזו וילה ישנה. הגעתי הביתה, אחרי שעה נסיעה,
וחיפשתי את העיתון. לבסוף מצאתי אותו. בשער הייתה איזו כתבה על
מפעל הפיס הקהילתי ואיזה ילד אוטיסט. הדפים הפנימיים הכילו
כתבות על בתי ספר וגם הייתה שם כתבה על איזו ילדה מכיתה ז
שכתבה איזה חירבוש בשיעור ונתנה את זה למרצה. המרצה נורא
התרגשה, בלה בלה בלה...פירסמו גם תמונה שלה. "אור ולטר, הכותבת
המוכשרת של כיתה ז, בית ספר שקד". ילדה בלונדינית, עם עינים
ירוקות והבעה מתחנחנת. קל לי מאד לקבוע את דעתי על אנשים ע"פ
הסתכלות בהם. תקראו לי שטחי, אבל זה עובד. דפדפתי עוד קצת
והגעתי למודעות הדרושים. "גלידריה, מקדונלדס, התקליט.. "סימנתי
את התקליט במרקר והמשכתי לקרוא " ספרייה, שוב מקדונלדס, קופת
חולים.." נעצרתי עם המרקר מעל משהו מעניין. "דרוש בסיסט עם בס,
בן 16 לפחות,  רצוי עם ניסיון, ללהקת אינדי-גראנג' חדשה. כל
המעוניין נא לפנות לטל....." לקחתי נשימה עמוקה וחייגתי למספר
הזה. "הלו?"- ענה לי קול מוכר, לא הצלחתי להזכר מאיפה."שלום"-
אמרתי- "אני מתקשר בקשר למודעה בעיתון."
"אה"- הוא אמר-" אממ...ויש לך גיטרה?" אמרתי לו שכן. הוא הזמין
אותי לאודישן למחרת. אמרתי שסבבה וניתקתי. ניגשתי אל גיטרת הבס
השחורה שלי וליטפתי אותה רכות. אותו יום עבר די מהר. למחרת
חזרתי מבית ספר וירדתי ברחוב כצנלסון. חיפשתי בעיני את הבית.
"כצלנלסון 18..." אמרתי לעצמי והרמתי עיני אל השלטים שעל
כניסות הבתים. לבסוף מצאתי את הבית. וילה ישנה מוקפת שיחים.
מתוך הבית בקע קול תיפוף נמרץ.  בלעתי את הרוק ודפקתי בדלת.
בחור מתולתל פתח אותה. "אה.. שלום. אתה התקשרת?"- הוא אמר
ונשמע קצת מאוכזב. "כן." פתאום נזכרתי מאיפה הקול שלו מוכר לי.
"אתה שי"- אמרתי-" נפגשנו באוטובוס". נראה היה שהוא נרגע
כשאמרתי את זה. הוא הכיר לי את שאר הלהקה והם התחילו לנגן.
האודישן הלך בסדר, אני חושב. הם אמרו לי שיתקשרו אלי ביום שני.
רוקרים. לך תסמוך עליהם.