הקדמה
5 לדצמבר שנת 2003. זה התרחש היום בבוקר. לא בבוקרו של יום החל
בעוד 200 או 2000 שנה. זו המציאות. זה לא מדע בדיוני. ואני ...
"אני" זו מילה משונה ביותר בייחוד כש-"אני" לא בטוח למי
"אני"מתכוון. ובכל זאת "אני" רוצה לספר לכם את סיפור המעשה.
"אהה כן, אם במקרה אינכם מעוניינים לשמוע את הסיפור, הנה עצה:
היזהרו מזקנים בעלי משקפיים כהים בייחוד אם זכיתם בפרס הגדול
של מפעל הפיס".
"אני" כבר מתחיל בסיפור המעשה... זמני דוחק, "אני" חייב להגיע
לחנות משחקי הווידאו שעינכם רואות ... כאן ממש לידכם. "מישהו"
שם זקוק לי נואשות ...

העולם המוכר

השמש של תחילת ספטמבר שלחה קרניים צורבות והציפה את הרחוב באור
צהריים לבן ובוהק.
ירדתי באיטיות את 12 המדרגות שבפתח בית מפעל הפיס, עצרתי. עיני
הצטמצמו וניסו להתרגל לאור הבוהק אשר עלה והבריק מפני האספלט
השחור/אפור של המדרכה.
קולו של קריין רדיו בקע דרך חלון הדירה שבקומה הראשונה בבית
ממול. הקול הכריז על  החדשות של  12:00. עצמתי את עיני ומתחתי
את איברי. תחושה נעימה של חום ורוגע התפשטה בכל גופי. איני
יודע כמה זמן חלף, אך כאשר הרמתי את זרועי להביט בשעון היד
שלי, המחוגים הראו שעשר דקות תמימות חלפו להן ללא שהשאירו
בתודעתי סימן לזמן האמיתי שחלף.
"נראה לי שמעתה אתרגל לקצב חיים אחר" -  חשבתי לעצמי וידי נדדה
באופן אינסניקטיבי לכיס הימני של מכנסי - שם שכנה לה לבטח
המחאה על סך 5 מיליון שקלים חדשים.
"כעת צריך להחליט האם לגשת כבר עכשיו לסניף ולהפקיד את ההמחאה
או שיש זמן לכוס קפה ועוגת שוקולד חמה עם קצפת וגלידה". המחשבה
על הפסד הריבית של כשעה היתה מטרידה אך החלטה אמיצה נרקמה
בליבי - "קפה ועוגה קודם, סניף בנק אחר כך".

בזווית עיני קלטתי דמותו של זקן לבוש בלויים, משקפיים כהים על
עיניו ומקל הליכה בידו הרוטטת. הזקן התנהל בכבדות לעבר
המדרגות. הוא נראה לי מוכר, אך לא יכולתי בשום פנים ואופן לקשר
בינו לבין זיכרון אחר השמור במוחי. "אתה מזדקן" אמרתי לעצמי,
"ואפילו 5 מיליון שקלים לא יעשו אותך צעיר ב-20 שנה".
פניתי לכיוון בית הקפה אשר השולחנות מצופי הפורמיקה נשפכו
מתוכו אל המדרכה המוצלת שלפתחו. עמדתי ומבטי נעוץ באיש הצבוע
אדום ברמזור הולכי הרגל, כאשר חשתי במשיכה קלה בשרוולי. באופן
אינסטינקטיבי גופי זז הצידה ומבטי פגש בזוג משקפיים אטומות אשר
רכבו על פרצופו של איש זקן הלבוש סמרטוטים שריח טחב כבד עלה
מהם. גבו היה כפוף מאד, פניו התעוותו מכאב שנראה כאילו ליווה
את האיש באופן תמידי וידו אחזה במקל הליכה שחור בעל ראש מגולף
שדמה לפו הדב. קצה המקל נח כעת על נעל הספורט שלי ומחץ אותה.
בתנועה אינסטינקטיבית משכתי את רגלי ובתנועה אינסטינקטיבית
נוספת, בדקתי את הכיס הימני של מכנסי וידי פגשה את המעטפה
שהכילה את ההמחאה.
"האם תרצה לעזור לאדם זקן שהגורל תעתע בו?" שאל האיש הזקן בקול
צרוד ומתחנן.
"במה אוכל לעזור לך?" שאלתי ובמוחי ניקרה המחשבה "הייתכן שהזקן
העיוור יודע שרק לפני רבע שעה קיבלתי את הפרס הגדול של ההגרלה
השבועית?"
"בעצם" אמר הזקן, "אני עומד להציע לך עסקת חליפין. אני אתן לך
את משקפי וגלולה אדומה ואתה תרשום לי המחאה על סך מאה אלף
שקלים". הזקן הוציא מכיסו ממחטה מקופלת היטב, שממבט ראשון
נראתה משומשת (אך במצב טוב), התיר את הקיפולים ושלף מתוכה
גלולה אדומה וגלולה כחולה.
"במידה ואינך מסכים, תוכל לבלוע את הגלולה הכחולה ולשכוח שפגשת
אותי" אמר הזקן. האיש הזה עורר את חשדי. הרמתי את ראשי ועיני
נעצרו על שלט פרסומת אשר עמד מצידו השני של הכביש ועליו
התנוססה כרזת החלק השלישי (ואולי האחרון) של הסרט "מטריקס".
הרגשה מוזרה של "דז'ה - וו" חלחלה בי, והשילוב של כרזת הסרט עם
שתי הגלולות אשר נחו שני סנטימטרים מאפי בידו המלוכלכת של הזקן
גרמו לי לתחושה סוריאליסטית.
"תחצה את הכביש ותתעלם מהזקן" לחש לי קול ההגיון הפנימי ודחק
בי לפרוץ את המצב האבסורדי ולהמשיך בתוכנית המקורית: קפה, עוגה
וסניף הבנק.
אך לפליאתי כי רבה מצאתי עצמי מזמין את האיש לחלוק איתי קפה
ועוגה. קול חדש והרפתקני עלה בי ולחש לי "הרי ארבע מליון ותשע
מאות אלף שקלים יספיקו לך (אם לא תמות ביסורי תופת מתופעות
הלוואי של הגלולה). קבל את עצת הזקן".
ישבנו לשתות קפה. הוצאתי המחאה ורשמתי את הסכום אשר ביקש הזקן.
קרעתי את ההמחאה מפינקס הצ'יקים ומסרתי אותה לזקן.
חיוך קטן נסוך על שפתיו. "תודה לך יוסי, עשית את המעשה הנכון".
"מעשה שטן", אמרתי לעצמי, "כיצד מכיר איש זה את שמי?". ידו של
הזקן הניחה את הגלולה האדומה בתוך כף ידי הרועדת קמעה, ומשקפיו
הכהות והאטומות הוסרו מאפו והונחו לפני. "כעת כל משנותר  לך
לעשות זה לבלוע את הגלולה ולהרכיב את המשקפיים" אמר הזקן שהיה
בעל עיניים אפורות חודרות. עיניו ותווי פניו גרמו לי לתחושה
חזקה שאני מכיר איש זה - הוא הזכיר לי את סבי! "זה לא יכול
להיות, סבי נפטר לפני יותר מ- 12 שנים", אמרתי בליבי, והדחקתי
כל מחשבה נוספת בכיוון.
בלעתי את הגלולה, תוך לגימה ארוכה מכוס הקפה שהחל להתקרר
והרכבתי את המשקפיים על אפי. הזקן קם והתרחק משולחני בהליכה
יציבה וזריזה אשר לא תאמה את גילו והיתה בניגוד מוחלט
להתנהלותו עד עתה.
חיכיתי, והתרכזתי בתחושותי על מנת לזהות שינויים כלשהם כתוצאה
מהשפעת הגלולה האדומה. אך כלום, הרגשתי נותרה ללא שינוי.
קמתי ופניתי לצאת. אור השמש המסנוור שמחוץ לבית הקפה בקושי
הצליח לחדור את הזגוגיות הכהות של משקפי השמש.הרחוב היה ריק
כמעט, ורק מספר מועט של עוברי אורח העזו לעזוב את המשרדים או
הבתים הממוזגים ולהסתובב בשעה חמה זו.

העולם החדש

איש גדול ורחב כתפיים עבר לפני בית הקפה. הילוכו היה מהיר
ונראה שהוא ממהר לעסקיו. לפתע, הבחנתי בדבר מה מוזר בקשר לאיש
זה. חוטים דקים וזוהרים, דומים לקורי עכביש נמתחו מראשו,
מזרועותיו ומרגליו. מספרם היה רב, הם נראו מתוחים ונעו יחד
איתו בתזמון מושלם. החוטים הדקיקים נמשכו מהאיש כלפי מעלה אל
עבר שמי התכלת. הורדתי את המשקפיים החדשות שלי ושפשפתי את
עיני. כאשר מבטי ננעץ שוב, ללא המשקפיים, באיש, בנסיון לקבוע
אם אני לא הוזה, נראה כאילו הכל חזר לקדמותו - השמש האירה ושום
חוט לא קשר את האיש למרומים.
הרכבתי את המשקפיים שוב והחוטים חזרו ובהקו באור כסוף. "ובכן,
מעניין - לא בטוח שזה שווה מאה אלך שקלים חדשים, אך ללא ספק
גילוי מעניין ביותר", אמרתי בליבי. עיני הבחינו כעת בחוטים
הקושרים את כל העוברים והשבים אשר מבטי נח עליהם. והפלא ופלא,
גם מזרועותי ורגלי נמתחו אותם החוטים. מבטי עקב אחריהם וצווארי
כפף לאחור תוך נסיון לאתר את קצה החוט. החוטים עלו והתרוממו
מעל ענני הכבשה המעטים אשר היו בשמיים, עד שנמוגו בגובה שאיני
יכול להעריכו. צל מוזר שצורתו כזוג עלים מפורצים אשר צבע את
השמיים בגוון כהה מעט יותר, נפרש באיזור בו עיני לא יכלו לעקוב
יותר אחר החוטים. הצל המסתורי נע באיטיות עולה ויורד קלות,
כאשר הוא משנה גוניו קלות עם כל תנועה שלי.
אישה צעירה עברה לידי דוחפת עגלת תינוק. עיני הבחינו בהבזק צבע
ירוק אשר הבריק מגבוה לאורך החוט הקשור לראשה. והנה הבזק נוסף
... הפעם בצבע כחול. וראה איזה פלא, מוחי פירש והפך את הבזקי
הצבע למחשבות. מחשבות אשר ריצדו לאורך החוטים אל מוחה של
האישה. יכולתי לקרוא את לבטים, המחשבות, החששות, התלבטויות
והההחלטות אשר זרמו בקצב מתיש וכמעט בלתי ניתן להשגה, דרך
החוטים הכסופים הדקיקים, אל ראשה. יכולתי לקרוא את מחשבותיהם
של כל הסובבים אותי.

התחלת המעגל או "המשחק"

צעדתי לאיטי, שותה בצמא את המחשבות של הסובבים אותי. הרגשות של
מציצנות מהולה ברגשות אשמה של חדירה לצנעת הפרט התערבבו בראשי.

הרגשתי יובש משונה בפי (אולי מתופעות הלוואי של הגלולה האדומה)
ועצרתי ליד קיוסק מתוך כוונה לקנות פחית שתייה. לצד הקיוסק
הבחנתי בחנות משחקי הווידאו. דומה לכל חנויות משחקי הוידאו.
דלת עץ שחורה שצבעה מתקלף ושלט שעליו נרשם בטוש אדום "פתוח"
קידמו את פני הבאים. דחף מוזר עלה בתוכי להיכנס לחנות. פתחתי
את הדלת והסטתי הצידה את וילון הבד השחור והמלוכלך שנגלה
מאחוריה.
תחילה לא הצלחתי להבחין בפרטי המקום, אשר היה מואר בחסכנות.
הפרשי האור לעומת שמש הצהריים היו חדים מכדי לאפשר הסתגלות
מהירה לאפלולית ששררה במקום. אט אט עיני התרגלו לתאורה הדלה.
מכונות משחק רבות היו מפוזרות לאורך הקירות, מסכיהם מרצדים
בצבעוניות פסיכדלית תוך השמעת בליל צורם של צלילים אלקטרוניים
מעורב בקריאות המשדלות להתחיל במשחק. באמצע החדר עמד שולחן
עגול בעל רגל אחת אשר ירדה אל הריצפה מאמצע פלטת זכוכית עבה
ועגולה.
בפינת החדר הבחנתי באיש צנום לבוש ג'ינס שחור וחולצת טי שחורה
רוכן מעל פתח בריצפת הפלסטיק המלוכלכת וסוגר דלת אופקית או
מכסה ברצפה. רגע לפני שטרק את המכסה הספקתי לשמוע אותו צועק:
"אל תדאג, אני משאיר אותך בידיים טובות ... ומוכרות".
האיש קם במהירות ופנה אלי תוך שהוא מניח יד כבדה על כתפי:
"אהלן יוסי, מה עניינים אחי? הגעת בדיוק בזמן ... כמו תמיד.
כרגיל עמדת המשחק האהובה עליך ממתינה לך." לא הבנתי מהיכן צצה
הסחבקיות של איש זר זה . לא הבנתי על איזה משחק מדובר ומאיזו
עמדה אני אמור לשחק בו. האיש לא אפשר לי להמשיך ולשקוע בחוסר
ההבנה שלי, אלא צעד במהירות לעבר השולחן העגול שבאמצע החדר,
כאשר ידו שהיתה מונחת על כתפי דוחפת אותי נמרצות עד שנאלצתי
לעבור את המטרים הבודדים עד לשולחן בצעדי ריצה.
"המשחק עומד להתחיל" אמר האיש. "הנח את ידיך במקומות המיועדים
לכך ו... בהצלחה. המחיר יהיה כמו בפעם הקודמת. נתראה בעוד
מחצית השעה". והאיש נעלם במהירות מאחורי וילון מעופש בירכתי
החנות, תאום של הוילון בקדמת החנות.
פלטת הזכוכית של השולחן היתה אטומה ושחורה. קרוב לשפת השולחן
היו שני שקעים שצורתם כצורת כף יד. הנחתי את שתי כפות ידי
בשקעים וזכוכית השולחן הוצפה באור שגוונו תכלת מנוקד בכתמים
לבנים גדולים אשר נעו ללא הרף על פני הזכוכית. המראה היה מהפנט
ויכולתי לבלות כך שעות לולא צרחת מצוקה איומה פילחה את האויר.
הקול בקע מכיוון השולחן אשר שיקף מבעד לזכוכית חדר קטן צבוע
בלבן, מיטת בית חולים באמצע החדר ועל המיטה שכבה אישה צעירה
הכורעת ללדת. האישה הזכירה באופן ברור את אימי, רק שהיתה צעירה
מאד. תוך רגע צרחות האישה התערבבו בבכי תינוק. המיילדת והרופא
התרוצצו וטיפלו במיומנות בשניהם. הרגשתי עקצוץ בקצות אצבעותי
והבחנתי בחוטים דקיקים בגוון כסף אשר צמחו מתוך בשרי וחיברו
בין קצות אצבעותי לרך הנולד.
"נולדתי" חשבתי לעצמי. תחושת סחרחורת אחזה בי אך המאורעות
שנגולו לפני עיני ושחייבו את מעורבותי האישית בליווי כל מחשבה
ותנועה "שלי" בעולם שמתחת לזכוכית התרחשו בקצב שלא אפשר לחשוב
או אפילו להרהר בכל המתרחש.
הנה אני מתהפך, זוחל, יושב. מוחי וידי פועלים בקצב אדיר בהזרמת
מחשבות, אפשרויות והחלטות אל עצמי. הקצב המטורף גוזל ממני כל
טיפה של כח פיזי ונפשי. הנה אני צועד את צעדי המהססים
הראשונים, מילים ראשונות, הגן, בית הספר, החברה הראשונה, צבא,
אוניברסיטה.
אני מרגיש שמוחי וגופי נשחקים, מבט אל ידי מגלה בהם יובש,
קמטים וכתמים של אדם זקן. אני מרגיש את גבי מתכופף ואת שרירי
נרפים, אך אין לי שליטה על המתרחש. גופי נשמע אך ורק לייצור
החי מתחת לזכוכית השולחן וכל קיומי כרוך בקיומו בעולם שמעבר
לזכוכית.
הנה אני פוגש את אישתי, החתונה, הלילה בו ניטע הזרע אשר ממנו
תיוולד ביתי, הלידה, המעבר לבית החדש. כל איבר ועצב בגופי
ובמוחי כואבים מהמאמץ האדיר של ליווי והכוונת החיים שלי בתאוצה
אשר גוזלת ממני את חיי טיפה אחר טיפה.
הנה אני רוכש את כרטיס הפיס, הנה אני נכנס לבית מפעל הפיס לקבל
את הזכייה.   אני יוצא מבית מפעל הפיס, עומד לפני המדרגות עוצם
את עיני, מותח את איברי ומרשה לקרני השמש החמימות לשתוף אותי.

ברגע זה אני מרגיש ביד המונחת על כתפי. בעל המקום ניצב לידי:
"יוסי הגיע הזמן להפסיק ... אחרת המעגל ינותק.". ידו נוגעת
בכפתור חבוי ברגל השולחן. הרגשה של שחרור וניתוק אופפת אותי.
קצות אצבעותי משתחחרים מהחוטים הכסופים הדקים. גופי כואב
ודואב. גבי כפוף ואני מרגיש כמו בן 90 לפחות. ואולי אני באמת
בן 90, אולי חיי נשאבו אל הייצור החי מעבר לזכוכית השולחן.
"יוסי, התשלום הוא מאה אלך שקלים" אומר בעל המקום. אני מושיט
את ידי אל הכיס בו נמצאת המחאת חמשת המליונים. אך נראה שבגדי
עברו תהליך דומה לתהליך שעבר גופי. הם בלוים וכמעט נקראים למגע
ידי. ידי פוגשת בפירורי נייר עבשים אשר היו פעם המחאה. "אין לי
את הסכום" אני מפטיר בקול שבור וצרוד שאיני מזהה כקולי. "אתה
יודע שאין אפשרות כזו. אתה גם יודע כיצד להשיג את הסכום" הוא
אומר וקורץ לי.
הוא מתכופף, מרים את הדלת האופקית או המכסה ברצפת החדר. מבעד
לפתח פורצות קרני אור של שעת צהריים. אני ממצמץ ומצליח לזהות
מדרגות היורדות בקרבת בית מפעל הפיס. "הדרך פנויה" הוא אומר לי
ותוחב לידי ממחטה שבה שתי גלולות - אחת אדומה ואחת כחולה.
"מהר, אחרת תפספס את עצמך" מזרז אותי בעל המקום.
אני מוריד את עצמי בכבדות אל המדרגות שמתחת לפתח ברצפה. בטרם
נטרקת הדלת מעל ראשי אני מספיק להבחין בבחור צעיר הנכנס אל
החנות, משקפי שמש כהות על עיניו. רעד עובר בגבי כאשר אני מזהה
את הצעיר - זה אני, צעיר בכחמישים שנים.
"אל תדאג, אני משאיר אותך בידיים טובות ... ומוכרות" צועק אלי
בעל המקום. המכסה נטרק מעל לראשי, אך אני מספיק לשמוע את המוכר
אומר "אהלן יוסי, מה עניינים אחי? הגעת בדיוק בזמן ... כמו
תמיד. כרגיל עמדת המשחק האהובה עליך ממתינה לך."

סוף המעגל

אין סוף למעגל. איני מצליח לזהות, לחזות את סופו או להחלץ
ממנו. איני מבין כיצד אשתי, ילדי ומכרי אינם עושים דבר כדי
לאתר אותי ולהוציא אותי מהמעגל. אולי אני קיים גם מחוץ
למעגל, חי לי את חיי האחרים יחד איתם.