לא, לא הזמרת. הכלבה, ועוד איזו כלבה - מדהימה.

את ריטה קיבלתי ממש במקרה, ועד היום קשה לי להאמין שזה סיפור
אמיתי.

זה היה כשהייתי בצבא. יום חמישי, אחרי הצהריים, קיבלתי טרמפ
לצומת מורשה. ירדתי והלכתי לכיוון תחנת האוטובוס, לקחת אוטובוס
הביתה או טרמפ - מה שיבוא קודם. ברמזור תפס אותי מישהו שהחזיק
ברצועה את הבוקסרית הכי יפה שראיתי בחיי. הוא ניגש אלי ושאל
אותי "אתה רוצה אותה?"


מזתומרת? מי נותן כלבה כזאת? גזעית עם תעודות, מעוקרת, מחוסנת,
נקיה? אולי היא חולה או הולכת למות חס ושלום?

האיש כנראה הבין מה התרוצץ לי בראש באותו רגע ואמר: "תראה, אני
חולה על ריטה, וכואב לי הלב למסור אותה אבל אשתי שונאת אותה.
היום היא אמרה לי: או אני או היא. ואני אוהב את אשתי ורוצה
שלום בית, אז אני חייב למסור אותה - הרי אני לא אזרוק אותה
לרחוב. אתה נראה לי אחד רציני. מה אתה אומר?" ואז הוא הסתכל על
המדים שלי וראה את סיכת הכלבן שלי ואת תג השלב (שלב 5 באילוף,
עם ציור של ראש של כלב).
"אתה כלבן?" שאל אותי.
"כן."
"אה, אז אתה יכול לקחת אותה אתך לצבא."

שתקתי לשניה. לא כי לא רציתי - יאללה, תביא, אבל זה עדיין נראה
לי חשוד. האיש אמר, "תראה, אם אתה רוצה אותה, קח אותה. לא
תתחרט. היא כלבה מדהימה, גזעית, עם תעודות. עכשיו אני עולה
הביתה ומביא לך את התעודות". אמרתי לו "טוב תלך תביא". והוא
הלך - וחזר, אחרי כמה דקות עם התעודות. שאלתי אותו כמה הוא
רוצה והוא אמר "כלום, רק שלום בית". אז לקחתי את ריטה. היתה
מאד ידידותית והתחברנו ממש מהר.
כשהאיש מסר לי את ריטה עמדו דמעות בעיניו. הוא כרע על ברכיו,
ביקש ממנה סליחה, אמר לה שהוא אוהב אותה אבל חייב למסור אותה
ושהיא תהיה מאושרת אצלי. והוא בכה. אפשר להבין. כשברק נפטר לא
אכלתי 3 ימים מהדכאון. גדלתי אתו במשך 15 שנה, היה החבר הכי
טוב שלי, הבין אותי יותר מכולם. כנראה שהוא ממש היה קשור אליה.
אפשר לומר שמי שאין לו כלב לא יבין את זה.

נפרדנו, אמרתי לו תודה, והוא הלך הביתה בוכה. ואני הלכתי,
בשוק, אבל שח, עם ריטה. לקחתי אותה לבסיס וכולם התלהבו ממנה.
שמתי אותה באחד התאים של הכלבים האישיים, והיא היתה אתי כל
היום. לא הייתי צריך רצועה בכלל. גם ככה לא בסיס גדול. כולם
אהבו אותה. היתה ידידותית לכולם, אבל, אוי למי שהיה מעז להתחיל
אתי. ישר היא שמה, מוכנה לקרוע לגזרים כל מי שיעז לאיים עלי.
עברו לי אתה שנתיים נפלאות. כמו ברק, גם היא הבינה אותי הכי
מכולם - אף פעם לא שפטה, תמיד קיבלה אותי באהבה. כשהייתי עצוב,
היא היתה מסתכלת עלי במבט מבין כזה והיתה באה להתכרבל אתי
בשביל לנחם אותי. אם היא היתה אשה הייתי מתחתן אתה ועושה לה
ילדים. היא היתה כלבה בריאה וחזקה ולא נזקקה אף פעם לטיפול
רפואי חוץ מחיסונים ותילוע. היינו ממש צמד חמד היא ואני. כשאתה
מגדל כלב אתה לומד מה זה אהבה בלי אינטרסים ובלי תנאים, בכל
מצב, לא משנה מה. כן, היו לנו שנתיים מאושרות יחד.

עד שהיא נהייתה חולה והמצב הידרדר במהירות. הרופא אבחן שיש לה
דלקת בכבד. בהתחלה היא היתה כמה ימים בביה"ח הוטרינרי בבית
דגן, אחר כך החזרנו אתה לבסיס וטיפלנו בה שם, עם התרופות
שקיבלנו מביה"ח. הוטרינר שהיה בא אלינו פעם בשבועיים, הגיע
פעמיים בשבוע. טיפלנו בה במסירות אבל זה לא עזר. הוטרינר אמר
שאפשר להחלים ממחלה כזו, למרות שגם אם היא תחלים היא תישאר
נשאית של הוירוס, אבל היא לא החלימה.
לתקופה מסוימת נראה היה שיש שיפור במצב, ואולי יש סיכוי
להחלמה, אבל לאחר כמה ימים אופטימיים המצב שלה שוב הידרדר,
והיינו חייבים להרדים אותה. היא סבלה מאד בימים האחרונים והיה
מאד קשה לראות אותה כך. קשה היה לראות כלבה חזקה, שמחה ומלאת
חיים שוכבת תשושה וחסרת אונים, וסובלת.
לבסוף לא נותר היה אלא להרדים אותה. בלב כבד עשינו את זה.
מסרנו אותה לביה"ח לצורך נתיחה שאחרי המוות (נוהל צבאי) וחזרנו
לבסיס, הנהג ואני, מעשנים ושותקים.
שקט. כל הדרך לבסיס. מה כבר יש להגיד? איזה בעסה שהיא מתה?
כשאתה מאבד כלב שחיית אתו, אתה מאבד חבר, אח (או אחות) - אתה
מאבד שותף. אתה מאבד את החבר הכי אמיתי שיהיה לך אי פעם, וזה
עצוב.
כמובן שהייתי בדכאון כמה ימים טובים אחרי זה, אבל היו לי עוד
40 כלבים חוץ מריטה שהייתי צריך לטפל בהם, והחיים ממשיכים.
הכלבים שהיו איתה בתאים האישיים (התאים של הכלבים האישיים של
הכלבנים, בניגוד לשאר הכלבים שהיו על הכבלים) יללו כל הלילה
והשומר שבמגדל שליד הכלביה סיפר לי למחרת בארוחת הבוקר שכל
השמירה הוא שמע את היללות וזה קרע לו את הלב. חוץ מריטה היו לי
(ועדיין) כלבים אחרים, ואת כולם אהבתי, אבל לריטה שמור מקום
מיוחד אצלי בלב כי היא באמת היתה כלבה מיוחדת, כזאת שלא מוצאים
כל יום, ואני עד היום מודה לאותו איש על שנתיים מאושרות שהיו
לי עם החברה הכי טובה שלי.