דביק.
מתוק.
מזעזע.
שלושת המחשבות שחלפו בראשו של אלברט לינשטיין כאשר ראה את
האסטרואיד פעם נוספת. אלברט שנא סוכריות. מאז שהיה ילד שנא
סוכריות. פשוט תיעב אותן עד למעמקי נפשו הפרופסורית. אך לעס
אותן. מדוע? או, היו סיבות...
כתוצאה משמו, הדומה לשם המדען הנודע - אלברט אינשטיין, שחי כמה
מאות שנים לפניו, חבריו לכיתה נטו לצחוק עליו רבות ולהתעלל בו.
תחושות שליליות אלה ממנו וכלפיו המשיכו להן בדרכן עד לתיכון
ומשם לאוניברסיטה. למעשה, לכל אורך חייו של לינשטיין הנטל של
אינשטיין היה תלוי מעל ראשו. אורך חיים ממורמר זה פיתח אצלו
מערכת הענשה עצמית שעזרה לו לשאוף למעלה ולרמוס את כל אלה
שמזלזלים בו: כל פעם שהוא נכשל, הוא הכריח את עצמו לאכול שלוש
סוכריות ביום במשך שבוע.
לפני יומיים הוא נכשל.
הטלסקופ היה מכוון הישר אל האסטרואיד באותו יום גורלי...
אסרואידים לא היו דבר נדיר, כלל וכלל לא! לאחר שהארצנים השמידו
שלוש מערכות כוכבים שסובבות את זו שלנו מחשש להתפשטות נגיף
(מאוחר יותר התברר שזה היה בקבוקי מים של אסטרונאוט שעבד על
המערכות האלה כמה שנים לפני כן והשאיר בקבוקים כמין סימן כזה
של "היינו פה", זאת מכיוון שאבד לו הארגז של הדגלים)
אסרטואידים התעופפו להם לפה ולשם ללא הרף.
טלפון לפנטגון. טלפון אחד ויחיד היה מציל את המצב. הם היו
משגרים טיל משמיד-אסטרואידים והכל היה בסדר... רוטינה!
אבל...
אבל?
אבל!
אבל אלברט לינשטיין היה עסוק. סירה הונאמי, המזכירה האישית
שלו, זה זמן רב רצתה העלאה משמעותית במשכורת, ואלברט שלנו,
אבוי, איש בודד הוא. וכאשר סירה וירכיה הנאים ממוקמים בצורה כה
נוחה מתחת לטלסקופ בעוד ראשה בין רגליו, אלברט לא היה מסוגל
להתרכז בטלסקופ, לא ממש. אבוי, סירה ידעה איך לטפח את ירכיה.
הצצה חטופה בטלסקופ הביאה לזיעזוע עמוק בפרופסור לינשטיין, מה
שרק זירז את בוא האורגזמה. נחנק מתענוג ומאימה, אלברט ציין:
"הוא גדול!"
סירה צחקקה בעודה מנגבת את פניה עם מטפחת ששמרה בכיס חולצתה
למקרים כאלה בדיוק והנהנה בהסכמה.
"אני צריך להתקשר לפנטגון!"
אבל כשסירה טיפסה לה עליו, הדבר היחיד שפלט מפיו היה: "הפנטגון
יחכה..."
שעה וחצי לאחר מכן האסטרואיד יצא מטווח הירי של הפנטגון.
הייתה זו הסוכריה השנייה של היום השלישי, וחלליות המילוט היו
כבר מוכנות ליציאה.
לפתע, טלפון.
לועס בחוסר רצון את הסוכריה המגעילה, אלברט הרים את השפופרת.
"הלו?"
רעש. הרבה אנשים מדברים. קולות בכי וכעס. "שלום אלברט," הייתה
זו סירה. "למה שלא תבוא אתנו בכל זאת? נשארה לך חצי שעה
להגיע... אתה תספיק."
דממה השתררה בחדר למספק שניות (אם להתעלם מקולות הלעיסה
הדביקים והרעש שבקע מהטלפון).
"לפחות לא יהיו יותר סוכריות." הוא ענה לה בפשטות וניתק. סוף
סוף הסוף.
אותו אסטרואיד עצום בגודלו טס במהירות אכזרית לעבר השמש. למעשה
הוא התנגש בה לפני שעה, אך בשל המרחק שלה מכדור הארץ הפיצוץ
יראה רק עוד שבע שעות... שבע שעות של שקט. אלברט תחב אצבע לפיו
וקילף את הסוכריה מאחת משיניו והמשיך ללעוס אותה.
הוא בהחלט שנא סוכריות.
החשכה והכפור שבאו שבע שעות לאחר מכן היו הקלה גדולה לאלברט.
הקול היחיד שנשמע בכל המעבדה העצומה היה הירייה הבודדה. אלברט
לא תכנן לקפוא למוות.
"סופת חלל לכוכב שחר, סופת חלל לכוכב שחר, שומע כוכב שחר?"
"שומע סופת חלל, עבור."
"קיבינימאט, אני לא מבין לאיפה אנחנו טסים! אהם, עבור."
"תרגע ביל, ישנן שלוש מערכות כוכבים שבה..."
"אבל אלה רק השערות! אין הוכחה שיש בהן כוכבים עם חיים!"
"ביל, קח את עצמך בידיים! אין לנו ברירה ממש!"
"אני... אני לא מצליח להרגע!"
"אל תדאג, קח משקה קר, תן את ההגה לסול, אני אשלח לך פה איזה
אחת, סירה הונאמי שמה. אתה צריך לראות את הירכיים האלה... כבר
שולח במשגר המולקולרי. היא טוענת שהיא רוצה לפגוש את כ-ל
האנשים שמצילים את הציויליזציה שלנו ולהודות להם אישית..."
"
אנחת התפעלות ואוו, איזה ירכיים! סול, בוא קח את ההגה..."
"
גיחוך רות סוף, ביל, טיסה נעימה."
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.