[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בוקר שבת קיצי ורגיל בקיבוץ השנוא. עשרות בני הגזע הנעלה
מרותקים בסלון לפרופגנדה השבועית של יומן הקיבוץ המצולם, שני
אוטובוסים כחולים עמוסים משפחות מטיילות עושים שלום לשומר
התורן בשער, צעירים וצעירות שזופים בשיא פריחתם משתכשכים במימי
הבריכה בלי קרם הגנה, כלבים מאושרים מתרוצצים ונובחים כמטורפים
וארבעה מספרים מוזלמנים חיוורים ומצומקים נפלטים החוצה דרך דלת
הפלדה האוטומטית של השואה, אחרי עוד לילה סיוטי בסדנת הזיעה.
"או-ווה!" מתפעל מספר אחת. "מה זה שם למעלה?"
"איפה?" שואלים אותו שאר המספרים.
"שם, בשמיים למעלה!" הוא מורה באצבעו. "זה עגול, צהוב, זוהר
כזה. קצת קשה להביט על זה הרבה זמן אבל זה די יפה."
"באמת יפה", הם מסכימים איתו.
"אני זוכר שראיתי פעם אחד כזה", אומר מספר שתיים.
"פעם? אתה זוכר משהו מלפני ה... שואה?" שואל מספר ארבע.
"כן, אני זוכר שראיתי פעם אחד כזה, אני בטוח. רק אני לא זוכר
מתי."
"מה היה לפני השואה? אני זוכר צבא..." מהרהר מספר שלוש.
"לא, בצבא לא ראיתי אחד כזה", אומר מספר שתיים. "אולי לפני זה.
מה היה לפני זה?"
"נו, איך קוראים לזה..." מנסה מספר שלוש להיזכר. "בית ספר?"
"אל תזכיר את המילה הזאת!" מתרגז מספר ארבע. "לא שמעתי אותה
ארבע שנים וכמעט הצלחתי לשכוח. אל תזכיר אותה!"
"לא, זה לא היה בבית ספר", אומר מספר שתיים. "איך קוראים לזה
שאתה קטן, יש הרבה ילדים איתך, ארגז חול ואישה עם שדיים
גדולים?" הוא שואל.
"גן?" מציע מספר שלוש.
"זהו. גן. כן. זה בטח היה בגן", מחליט מספר שתיים. "אבל איך
קוראים לדבר הזה למעלה?"
"אין לי מושג אבל זה עושה לי טוב", אומר מספר אחת.
"גם לי."
"גם לי."
"גם לי."
הם מביטים עוד רגע על השמש ונאנחים אנחה קלה של צער. הם מאוד
רוצים להמשיך להתחמם לאורה, אבל היום יום שבת, ועוד פחות מ- 8
שעות הם צריכים להתייצב בחזרה בשואה. ניסיונם של המספרים לימד
אותם שעדיף לישון. לא לקרוא, לא לראות טלוויזיה, לא לשמוע
מוסיקה ובטח שלא לנגן במפוחית.
להתקלח, לכבות את האור - ולישון.

מספר אחת התעורר מהחלום.
"אם אני חולם על השמש, סימן שהמצב באמת חמור", אמר לעצמו וקם
להתכונן לעבודה.
את האור לא טרח להדליק. חדרו היה כל-כך ריק שהסיכוי להיתקל
במשהו בדרך לשירותים היה אפסי. היו שם מיטה, ארון, שולחן ומתלה
בגדים. הוא מאוד רצה כיסא אבל איכשהו זה לא יצא.
אחרי ששטף פנים נהג לנגב אותם במגבת. אחרי שניגב אותם במגבת
נהג להחליט שהמגבת כבר מזוהמת אפילו במונחים שלו ושהוא חייב
לשים אותה בכביסה. אחרי שהחליט לשים את המגבת בכביסה היה נזכר
שאין לו מגבת אחרת, ואם המגבת היחידה שלו תהיה בכביסה תהיה
בעיה. חוץ מזה, מזה זמן רב הוא ניסה ללמוד איפה זורקים חולצת
טריקו פשוטה במערכת התאים המסובכת של הקיבוץ ("מי שלא נולד כאן
לעולם לא יהיה מרוצה מהכביסה שלו", היה נוהג לומר), אז מגבת?
וכך, מעולם לא כיבס את המגבת. בשואה כמו בשואה.
הוא וידא שלקח את מה שצריך, הרים שוב את המכנסיים (לא הפריע לו
שהכפתור העליון נתלש לו לפני שבוע ואת החגורה הוא שמר למטרה
אחרת) ויצא את החדר.

הוא אהב את הדרך לשואה. השנוא היה מקום יפה. פעמים רבות היה
מקבל מבטי בוז מעוברים ושבים נעלים. פעם אף עצרה אותו אישה
ושאלה: "אפשר לעזור לך? אתה נראה כמו מחבל!". על אף שמאוד רצה
לענות לה במבטא ערבי כבד משהו בסגנון "אני באמת מחבל אבל לא
באתי בשבילך" או "כן, את יכולה אולי להראות לי איפה חדר
האוכל?" - ענה לה מספר אחת: "לא, תודה. אני מספר."
במיוחד אהב לעבור על פני גן השעשועים של הגזע הנעלה. נדמה שכל
יום הזאטוטים הקטנים שהיו משחקים שם, היו עושים חרם על מישהו
אחר. תמיד זה היה מלווה בקמפיין שלם, שירים וצעקות (כמו
"הפ-ג-נה! הפ-ג-נה! לא רוצים את שחר במדינה!"), והעולל המסכן
שלא הורשה לשחק באף מתקן בגן באותו יום היה עומד ובוכה עד
אובדן ההכרה לקול מצהלות הזאטוטים של הגזע הנעלה. מספר אחת אהב
לחשוב שכולם בעצם ימותו או לפחות יהיו נכי מלחמה עוד פחות מ-
20 שנה, שכן הגזע הנעלה מקיא מקיבוץ השנוא כל מי שלא מתגייס
לסיירת מטכ"ל לפחות. וכל העניין בסיירת מטכ"ל זה למות. "מגיע
לכם", היה מספר אחת אומר בליבו, מחייך וממשיך הלאה.

הדבר הראשון שמבחינים בו בכניסה לשואה הוא הרעש. עשרות מפלצות
ענקיות מכל מיני מינים שמייצרות סוגים שונים של רעש בלתי
אפשרי. כמו חבורה של זמרות אופרה שמנות שנתקעות בתו הגבוה
ביותר שלהן 24 שעות ביממה במשך שנים וכל עוד אין הפסקת חשמל.
ייאמר לזכות השואה שהיה שם חדר קפה. זה הדבר השני והאחרון
שמבחינים בו בשואה. ולא סתם חדר קפה. חדר קפה נעלה עם טלוויזיה
מחוברת לכבלים, מכונת קפה משוכללת, שולחן מפואר מלא בעוגיות
ותופינים, מזגן-על מקפיא עצמות ומקרר חדיש וריק (המספרים תמיד
שיערו שחדר הקפה היה איזושהי דרך של בני הגזע הנעלה לצחוק
עליהם, מין הומור שטני שכזה).
"הממ", אמר מספר אחת לשאר המספרים בחדר הקפה הנעלה.
"הממ", ענו לו המספרים (הוחלט לפני זמן רב לבטל את מילים כמו:
בוקר טוב, שלום, להתראות, סליחה, תודה, בבקשה. השימוש בהן גרם
למספרים להיזכר בחיים שהשאירו מאחור ולהתעצב עד מאוד).
מספר אחת לחץ לעצמו קפה מהמכונה המשוכללת והתיישב במקומו. עוד
ליל עבודה עמד להתחיל ולא היה טעם להתכחש לזה. בשעה דקה לארבע
קמו כולם כמו לפי סימן מוסכם, זרקו את כוסות הנייר לפח, תקעו
בראשם העייף אטמי אוזניים (מספר אחת הרים את המכנסיים שוב)
ונכנסו פנימה.
לרוב היה נשאר לעבוד איתם מישהו מהגזע הנעלה כדי להשגיח עליהם
בזמן שהוא קורא עיתון, אך לא היום. היום, הסתבר, היה יום חג
בהשנוא. חג יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. זה היה החג האמיתי
היחידי בהשנוא מלבד פורים. ובחג אמיתי לא היה אף אחד מבני הגזע
הנעלה מוכן לעבוד. לכן נשארו ארבעת המספרים לבדם בשואה. הרדיו
שימש להם לחברה בשירים עצובים של חג יום הזיכרון אשר הצליחו
להתעלות מעל רעש המפלצות.

העבודה היא אותה עבודה. כולם יודעים מה לעשות ואיך לעשות את
זה. לדחוף, לשים, לגזור, ללחוץ, לקחת, למדוד, לקשור, לשדך,
להדביק, לשים, לשים, להרים, לסחוב, לסחוב, לסחוב, לסחוב...
החום הממוצע הוא 28 מעלות ואחוזי הלחות תמיד מעל 40. אפשר
למחות זיעה ואפשר לשבת, אבל לא כדאי יותר מידי כדי שהזמן יעבור
מהר יותר. ו- 12 שעות  7 לילות בשבוע זה הרבה זמן.

לדחוף, לשים, לגזור, ללחוץ, לקחת, למדוד, לקשור, לשדך, להדביק,
לשים... מספר אחת הרים שוב את המכנסיים כשדבר מאוד לא צפוי
קרה. הוא הבחין במספר שתיים שישב ובכה בשקט.
"קרה משהו?" התעניין מספר אחת בנימוס, אסור להתקרב יותר מידי.
"אני מכיר..." מלמל מספר שתיים. "אני מכיר אנשים... שמתו."
"מה, בצבא?" מספר אחת לא הבין.
"כן! כן, בצבא", אמר מספר שתיים בהתרגשות. "מת לי חייל כמעט
בידיים... וחבר שלי גם כן נהרג."
"גם לי יצא להכיר כמה אנשים שמתו", הודה מספר אחת.
"אני... אני בכלל לא זכרתי שהיום יום הזיכרון! איך לא זכרתי
שהיום יום הזיכרון?!" הזדעק מספר שתיים.
"גם אני לא זכרתי. אבל זה לא... משנה."
"לא משנה?! לך אולי זה לא משנה!" התרגש מספר שתיים. "איך הם
נותנים לנו לעבוד בערב יום הזיכרון? מי עובד בערב יום
הזיכרון?!"
"אתה רוצה אולי לצאת להפסקה? להירגע?" מספר אחת לא ידע לטפל
במצבים כאלה.
מספר שתיים יצא לכיוון חדר הקפה הנעלה בדמעות.
מספר אחת הרים את המכנסיים, הסתכל סביבו וקיווה שאף אחד לא ראה
את הסצינה. סצינות לא עושות טוב למספרים. רק שגרה. ועבודה.
העבודה משחררת. אז מספר אחת חזר לעבוד. לדחוף, לשים, לגזור,
ללחוץ, לקחת, למדוד, לקשור, לשדך, להדביק, לשים, לשים, להרים,
לסחוב, לסחוב, לסחוב, לסחוב...

לאחר כמה דקות חזר מספר שתיים אל הכבשן. הוא ניגש היישר למספר
אחת ופתח בדברי התנצלות על מה שקרה קודם.
"שטויות, זה קורה", אמר מספר אחת, מקווה שהסיטואציה המביכה
תיגמר. סיטואציות שכאלה היו גורמות לו לחוש רגשות שטרח כל-כך
להדחיק.
"אוקיי. תודה", אמר מספר שתיים.
מספר אחת שמע את המילה תודה וראה את החיוך הקטן של מספר
שתיים ואת עיניו הכחולות ו... הוא עצר את הסחף וגער בעצמו.
"אין תודה בשואה", אמר.

תורו לצאת להפסקה הגיע. תמיד היה עושה זאת בחשש מה. הפסקות לא
היו עושות לו טוב. בעיקר משום שתמיד בהיכנסו לחדר הקפה הנעלה
הייתה הטלוויזיה מכוונת על ערוץ מסוים שבאותו הרגע היה מוכרח
להקרין את הסצינות הכי קשות ומרגשות שצולמו מאז המצאת המצלמה
כנראה. לדוגמא, פעם נכנס ונאלץ לראות את סצינת האונס והחקירה
במשטרה שלאחריו בסרט "בנים אינם בוכים". או פעם אחרת - התהפנט
מול סצינת הגסיסה של טום הנקס ב"פילדלפיה". ופעם התרגש כשראה
את סיסי ספייסק בוכה על הבן שלה שנהרג ב"בחדר במיטות".
היום היה ערב יום הזיכרון ומספר אחת לא ידע למה לצפות. ואכן,
לחרדתו של מספר אחת, הייתה הטלוויזיה מכוונת על ערוץ הקיבוץ
שהקרין את רשימת הנופלים של הגזע הנעלה מלווה בתמונות ובהקראת
הפרטים הרגילים. הרשימה סירבה להיגמר לכל אורך ההפסקה ומספר
אחת החליט שהוא מדוכדך מספיק כדי לחזור פנימה. הוא הרים את
המכנסיים שוב ונכנס לתופת. המפלצות עבדו טוב הלילה.

לדחוף, לשים, לגזור, ללחוץ, לקחת, למדוד, לקשור, לשדך, להדביק,
לשים, לשים, להרים, לסחוב, לסחוב, לסחוב, לסחוב...
"זין בעין!" מספר ארבע חזר מההפסקה. "אין אוכל!"
"אין אוכל?" התעצב מספר שלוש. על פניו נסוכה הבעה של ילד קטן
שהספיק לרעוב פעמים רבות בחייו למרות שהוא כל-כך קטן.
"בטח שאין", אמר מספר שתיים. "חג היום."
בחג - כן, דווקא ביום חג - היו בני הגזע הנעלה שוכחים להביא
אוכל למספרים.
"ס'אמק חג! אז מתו להם כמה מטכליסטי"ם!" זעם מספר ארבע. "אני
רעב בן-אדם!"
"אין אוכל? ממש? כלום?" התחנן מספר שלוש.
"בואו נסגור ת'מפלצות!" הציע מספר ארבע.
"אף אחד לא סוגר ת'מפלצות", אמר מספר שתיים.
"תקשיב טוב, כן? זונות מרוויחות יותר טוב והן לא צריכות להסכים
שיזיינו אותן בתחת. הבנת?!" התגרה בו מספר ארבע.
מספר שתיים לא הגיב. במקום זה פנה אל מספר אחת ושאל לדעתו.
"בן-אדם?" אמר מספר אחת והביט אל מספר ארבע. "קראת לו
בן-אדם?!" אמר ומייד פרץ בצחוק.
לא עברה שנייה וכבר הצטרפו אליו שאר המספרים בצחוק. בן-אדם...
המספרים ידעו את מקומם אבל קשה היה להשתחרר מהרגלים ישנים.

את שארית הלילה העבירו בלי פירור. בסופו הלכו איש לדרכו.


מספר אחת נעל את דלת חדרו מבפנים וניגש ישר לעניין. הוא הסיר
את חגורתו ממתלה הבגדים לאט, וקשר את הקשר המיוחד שהכיר. זה
נראה מצוין. כעת נשאר רק עניין הגובה. איפה... איפה... הוא
חיפש דבר-מה בתקרה שיוכל לקשור את החגורה אליו ושיוכל לשאת את
משקל גופו. ואז - ממש כמו בסרטים - נפלו עיניו על וו שהיה תלוי
מהתקרה ליד הארון. "הם חשבו על הכל..." מלמל. כדי להגיע אל הוו
היה צריך לטפס על משהו וכיסא לו היה לו. לכן גרר את השולחן אל
מתחת לוו. לפתע נזכר כי שכח למדוד את החגורה - אולי הראש שלו
לא ייכנס בלולאה המקסימלית שניתן ליצור, בהתחשב בעודף שצריך
להשאיר כדי לקשור את החגורה היטב לוו? הוא אחז בחגורה הקשורה
באוויר וניסה להכניס את ראשו פנימה. הצליח. "מושלם", חשב בזמן
שהחגורה כרוכה סביב צווארו. עכשיו נותר רק להתקלח. הוא הסיר את
החגורה, התפשט ונכנס למקלחת בפעם האחרונה. משסיים את המקלחת,
לבשת תחתוניו ונשם עמוק. הוא אחז בחגורה שהשאיר על השולחן
ובקפיצה קלה הצליח לטפס עליו. כל מה שהצליח לחשוב עליו היה
הריח המצחין ששרר בחדר, כנראה מכיוון הנעליים והגרביים שהסיר
והניח כמה רגעים לפני. השואה עושה ריח רע לרגליים.

דפיקה נשמעה בדלת. הוא הניח את החגורה על השולחן וקפץ בחזרה
לרצפה. הוא פתח את המנעול ואת הדלת בחשש, וראה את מספר שתיים
נקי, מקולח ומעט נבוך.
"כן?" שאל.
"אני... רציתי... כלומר חשבתי - אולי אפשר לישון איתך הלילה?"
שאל מספר שתיים.
"איתי?" התפלא מספר אחת. "למה?"
"אני לא רוצה לישון לבד הלילה", הסביר מספר שתיים.
"טוב, אני מניח..." אמר מספר אחת.
"תודה", חייך מספר שתיים.
"אין תודה בשואה", פסק מספר אחת.
"בכל-זאת", אמר מספר שתיים. הוא נכנס לחדר (מעולם לא ארח
מספר אחת איש בחדרו).
"אני מצטער על הריח..." אמר מספר אחת.
"איזה ריח?... נו אני רואה שבכל זאת יש לך חגורה כאן", אמר
מספר שתיים והצביע על השולחן.
"מה?" נבהל מספר אחת.
"כן, המכנסיים כל הזמן נופלים לך בשואה. אז חשבתי להציע לך
חגורה שאני לא צריך אבל אני רואה שיש לך."
"כן, חגורה יש לי", אמר מספר אחת.
"אז למה אתה לא שם אותה?"
"מצאתי אותה רק עכשיו."
"אה."
הם נכנסו למיטה אחרי שמספר אחת כיבה את האור.
"מתי אתה קם?" שאל מספר אחת את מספר שתיים בחושך.
"מתי שאתה."
"אני שם לי שעון לשלוש ועשרים."
"מצוין."
"לילה טוב."
"לילה טוב."

"תגיד, הפרעתי לך באמצע משהו?" שאל מספר שתיים.
"לא", אמר מספר אחת. תמיד אפשר להתאבד מחר.


לזכר:
דיאז נורמנוב ז"ל (נהרג בפיגוע בדולפינריום, 1 ביוני 2001),
מקסים מקסימוב ז"ל (נהרג בהתהפכות אביר ליד עזה, 27 במאי
2002)
ולדימיר מוררי ז"ל (נהרג בפיגוע בצומת מגידו, 5 ביוני 2002)
ומיכאל קוסקוב - שלא נהרג, אבל ניתק בינינו כל קשר באופן
מסתורי מעט אחרי שהפך לחייל הראשון והאחרון שלי שסיפרתי לו
שאני... כזה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תן לו
בסלוגנים...
תן לו
בחתימות...
תן לו
בדמויות...
תן לו
בפילטרים...
וזה זה זה תאשר
זה זה תאשר,
זה? זה!
מה קורה?
יאלה יאלה
תאשר...





לו יהי, קצת
נעלב, אבל משתדל
לפרגן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/12/03 20:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גאורגי ויסלניצקי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה