אין לה בעייה להודות: "אני מאוהבת".
אין לה בעיה לספר לכולם העולם מי הוא מושא האהבה שלה, העיקר
שהוא לא ידע!
היא מקיפה אותו בכינויים, במבטיים חודריים שרק לה מותר לראות
אותם, במלים שרק היא שומעת ובדמעות שהותירו את הכר ספוג ורטוב,
אבל לה לא אכפת לישון אליו הרי הוא ספוג בדמעות האהבה שלה.
אין לה בעיה לספר לכולם שזו היא אהבה נכזבת שהיא לעולם לא
תדע.
אהבה שרק בפנטזיות שלה מקבלת את הביטויים הפיזיים שהיא כול כך
צריכה. רק שהוא לא ידע כמה היא משתוקקת לחיבוק מימנו, כמה היא
רוצה לתת נשיקה שתחשוף בפניו את הנפש שלה לתת לו להיות בתוכה,
בנישמתה ולו לרגע קט.
אבל היא לא משלה את עצמה "זה בחיים לא יקרה".
כול ערב היא לוחשת לליבה "שיכנע שיתן פעם אחת להיגיון לנצח כי
זה מה שנכון. נכון בכלל, נכון עכשיו היא מסבירה לעצמה. אך זה
הוא מאבק שויתרה אליו כבר מזמן הרי הלב תמיד מביס את ההיגיון.
"זה לא הוגן" -היא לוחשת לו אם רק דברים ניראו אחרת.
"אני יודעת" היא חוזרת בשיכנוע עצמי חסר תכלית.
ושוב היא מונה את אותה הרשימה של סיבות מדוע לא תוכל להיות
איתו להרגיש ולו פעם אחת את ידו סביב מותניה שתמיד בנסיון נואש
לפיתוי מבצבצות מחולצת הטריקו הצמודה. להרגיש את שפתיו מלטפות
את שפתיה בנשיקות רכות, להביט לעיינו וליראות את צבעם בבהירות,
לתת לעצמה לטבוע בהם, לתת להם להשכיח מימנה...
והינה מסוחררת מסערת הרגשות מהפנטזיות והאשליות שהיא בעיקביות
ובניגוד לעצות מההיגיון מכניסה את עצמה אליהם, היא שוב לוחשת
לחלל החדר הריק "מזה משנה, לפחות את האשליות יש לי!"
אך הלב לא מרפה. הוא פועם בחוזקה, זעה קרה ניגרת ממיצחה והיא
לראשונה מבינה את הביטוי ייפרפריים בבטן" שהיה סמויי מימנה כול
כך הרבה זמן. עכשיו היא מרגישה כאילו יתפרצו מתוכה כול שנייה
ויבריחו את המגע הענוג שחשה.
היא נזכרת במשפט שהיא שמעה פעם בסרט, היא לא זוכרת את תכונו
המדויק אבל המשמעות חרוטה לה היטב בזיכרון: "אנחנו רק חושבים
שאנחנו חיים כדי להגשים את המשאלות שלנו, אבל אנחנו חיים לדרך
להגשמת המשאלה. כי ברגע שנקבל את מה שרצינו כבר לא נצטרך
אותו".
ופתאום היא מבינה, ידיו מונחות על גופה הערום והיא חשה בהם
אוחזות בה חזק בדיוק כמו שרצתה. היא מרגישה את חמימות גופו
לצידה, ושוב דמעות ממלאות את הכר. הפרפריים היתפרצו אך הוא
עדיין שם וכך גם היא, אך פתאום היא איננה מבינה מדוע.