יותר מדי פעמים בזמן האחרון מתרוצצות לי מחשבות בראש ולא
דופקות חשבון, אני שונאת לחשוב על דברים שאני לא רוצה, שונאת
להיזכר באנשים שפגעו ושוב, להיות עצובה.
יותר מדי פעמים בזמן האחרון אני שואלת את עצמי למה אני פה, מה
המטרה שלי?! אני לא יפה במיוחד וגם לא חכמה במיוחד, אני לא
מוכשרת במיוחד,לא מצחיקה במיוחד וגם לא נחמדה במיוחד,אני
סתמית. אני שונאת את השאלה הזאת.
היא באה, ויחד עם המחשבות שלא עוזבות גורמת לי להיות עצובה,
ואני שמחה, ואוהבת להיות שמחה ולא אוהבת את השאלה הזאת. שונאת
אותה.
היא שוב באה, בכלל לא אכפת לה שהיא גורמת לי לסבול. היא באה
ומהדהדת שוב ושוב בקול. בזמן האחרון יש לה גם תשובה- "אין
סיבה" הסיבה הזאת מהדהדת בראשי המון, היא והשאלה - יחד הן
גורמות לי לבכות.
אני שונאת אתכן. את שתיכן . בלעדיכן הייתי שמחה. לכו, בבקשה.
יש לי משפחה, יש לי חברים, יש לי אפילו כמה מטרות לחיים.
אני רוצה לשנות הרבה דברים, אני תורמת לחברה ומדריכה בתנועה,
יש לי לפעמים סיפוק ויש לי גם הרבה הנאה , עד שאת באה , רואה
מה את עושה?!
עכשיו את מהדהדת בראשי, עכשיו זולגת לי דמעה, טעמה מלוח-מתוק
והינה באה עוד אחת... ואת נשארת לי בראש, כמו תמיד מטרידה.
את גורמת לעוד מחשבות לבוא, למשל איך לסיים את החיים, יש כל
מני דרכים, אתן מציעות את הכל מנסות לשכנע "אין לך בשביל מה"
או "את סתם אחת רגילה".

ואז את באה מחשבה טובה, אותך אני אוהבת את אומרת לי שיש
תקווה.
את מזכירה לי שאני כן מיוחדת , גורמת לי לחשוב על זה שאני
יודעת לדבר, שאני מצחיקה לפעמים, את גורמת לי לחשוב על כל
החברים שלי על המשפחה, על הקבוצה שאני מדריכה, את מביאה איתך
כמה חברות, לא הרבה אבל אלו שאת מביאה כל כך נחמדות , אחת היום
גרמה לי להבין שהרבה מהחיים תלויים בי, אחרת גרמה לי להפסיק
לבכות,
ואת,
את גרמת לי לרצות לחיות.