אתמול, חבר שלה אמר לה שהוא רוצה חידוש,"להתחיל משהו חדש
ביחסים השיגרתיים ביננו" היא דווקא שמחה, כי היא התחילה לחשוב
שהוא לא אוהב אותה יותר.
הוא דפק אותה אחר כך שהיא מסתכלת על התקרה במבט מאשים, ורואה
אותו גונח מעליה.
תוך כדי הסתכלות היא גילתה נקודה ממש יפה, ליד החלון והפנאל של
הקיר,הכתם הזה-נתן לה תקווה פתאום, והיא אפילו גמרה.
מאז עבר כבר הרבה זמן, והם כמעט נשואים, כלומר, כל פעם הוא
אומר לה ש"הגיע הזמן להתחיל משהו חדש ביחסים השגרתיים שלנו"
ואז דופק אותה על המיטה כמו זקן בן אלף.
ומה שמחזיק אותה ברגעים האלו זו הנקודה הצהובה והדהויה הזו
שנראית לה קצת כמו גמל שלמה אוכל פרפר, אבל היא לא ממש בטוחה.

אתמול היא באה אליו, הוא נראה לה כל כך מכוער, היא יכלה לראות
את הוריד הזה שלו, פועם, את העיניים שלו בוחנות אותה בתאווה.
היא ידעה כבר מה הולך להיות, אבל לא היה לה איכפת.
הוא הוריד ממנה את החולצה, לא מסתכל על פנייה, הוא לא נישק
אותה, והיא חשבה שנורא בא לה לשמוע את לאונרד כהן, כי מזמן לא
שמה שיר דכאון איכותי באמת.הוא העיף אותה למיטה, והיא נפלה
עליה, מזיזה את המחשבות ומסתכלת על התקרה, מחפשת את הכתם
הוא לא היה שם, קיר לבן , לבן ומפחיד.
היא העיפה אותו ממנה בכוח מוזר, וקולה רעד
"מה עשית לקיר??", דרשה .
הוא הסתכל בבועות הטירוף שצצו בעינייה, "כלום, מה הסיפור שלך,
צבעתי את החדר", אמר , ודחף אותה חזרה למיטה
תמיד אמר לה שהשיגעון הזה שלה מדליק אותו.
היא קמה , הודפת אותו בחוזקה.

היא הגיעה הביתה-איפה שזה לא יהיה.
לקחה צבעי פסטל ,כאלו באריזה של שישה צבעים, עם עטיפה צבעונית
ומחייכת. וציירה בהיסטריה, בטרוף.
מידי פעם הסתמן איזה חיוך על השפתיים שלה, חיוך שמזמן לא
חייכה. היא התיישבה מול מה שציירה-הכתם כפי שזכרה אותו-
ועכשיו היא יושבת מולו, מחייכת, ותוהה האם זה באמת גמל שלמה.