השמש העזה של סוף חודש אב זרחה מעל שיערה החום הגולש, היא לגמה
נקטר תות בננה ומבעד לעיניה הבהירות החמושות במשקפי השמש שלחה
מבטים לכיוון גלי הים המתנפצים אל החוף, השהייה או הרביצה בחוף
הרצליה הפכה אצלה למנהג יומי של קיץ מאז שסיימה וסגרה את
חובותיה בלימודי התואר, על פי רוב נהגה לצאת לחוף עם חברות
טובות ואחר כך לחזור עם האופנוע הכבד ולחרוש עמו את הדרכים אל
ביתה המצוי בשכונה היוקרתית הסמוכה, להתאמן במכון הכושר
השכונתי, לאכול ארוחה טובה ואחר כך לעת לילה לקפוץ עם חברה או
שתיים למועדוני הלילה התוססים של רחוב אלנבי בתל אביב לשתות
כוס בירה או ויסקי כפול, לפזז בקצב הטכנו והסלסה עד השעות
הקטנות של הלילה וליהנות מן המבטים של הבחורים ואף לשלשל לכיסה
פתקים עם מספרי טלפון מלאי ציפיות שחלקם לא נענו וחלקם נענו
בצורת הזמנה לסופשבוע בביתה, בוילה בהרצליה.
היא סיימה כאמור את לימודי התואר שלה באמצע שנות העשרים לחייה
ואחר התעתדה לעסוק ייעוץ פסיכולוגי ומשם להתקדם מעלה מעלה בעזת
כישוריה, הקריירה ללא מחויבויות עמדה בראש מעיינה אף צרמה לה
בשל אהבתה הרבה לילדים, הניגודיות בין הקריירה - לטפס מעלה
מעלה כשאין מערכת יחסים מחייבת התופסת אותך לבין הרצון ללטף
ראש ילד קטן ולומר לו מילה טובה, מצאה אותה בדרכה אל עולם
הפסיכולוגיה של החינוך.
היא הדהירה את האופנוע הכבד מסוג הרלי דווידסון במעלה הכביש
המתרחק מן החוף כשקסדה מחפה על פניה והיא לבושה מכנסיים מפוספס
וגופייה, שיכרון המהירות הגבוהה הרוח הטופחת בפניה שיוו לה
עוצמה, מאז שקנתה את האופנוע לפני שנה נהנתה מכל רגע נתון של
רכיבה.
נהגי משאית צפרו בצפירות עזות לנערה הרוכבת, אך היא התעלמה מהם
והמשיכה דבקה במטרתה אל הוילה הטובלת בירק ברחוב הגלים.
היא החנתה את האופנוע הכבד במוסך ונכנסה אל הלובי הרחב בקומה
הראשונה של הוילה בת שלש הקומות, תמונות נוף ונוף אנושי של
אמנים מפורסמים היו תלויות בלובי, אמנים כמו זריצקי, סטימצקי
וראובן. ארבעה פסלי אבן מחוטבים מגרניט וצור עמדו בינות
לתמונות, שאביה הפסיכולוג -מר דגן, היה גאה באוסף האמנותי הזה
מאוד מאוד.
מנורת כסף בעלת שמונה קנים משל חנוכה עמדה בשולחן מגולף חולקת
את שטח השולחן עם זוג פמוטי כסף "ליכטנשטיין", סימני נרות
יבשים נראו בגביעי המנורה, מאז השבוע שעבר.
"לירון" קרא קולה הממובטא של העוזרת "יש לך דואר... ממשרד
החינוך"
לירון חפזה אל השולחן המהודר העטור מפה צחורה ומרוקמת, מעטפה
לבנה וצופנת סוד עמדה שם.
היא קרעה את המעטפה וחייכה:
"להלן אנו מודיעים כי עברת את הראיון התקבלת לתקופת סטאז' בבית
ספר לחינוך מיוחד במחוז הצפון" בישר תוכנו של המכתב.
"ואו" קרא קולה באופן ספונטני בחושבה על אותו ראיון רציני שהיה
לה עם המנהלת חמורת הסבר בבית הספר בעיירה הצפונית, היא חוללה
בלובי ביתה בתנועות המזכירות מין ריקוד גשם אינדיאני, כחודש של
ראיונות מייגעים ונסיעות לקצווי ארץ, הסתיימו בהצלחה, היה זה
רגע של שמחה אך מיד לאחר מכן חשבה על העקירה אל איזור הצפון
והויתור על דברים רבים כל כך המצויים באיזור מגוריה.
אצטרך לשכור דירה באחד מן היישובים, סחה במידה מסויימת של עצב
כאחת מתושבות רפובליקת "גדרה חדרה" אשר כל מה שנמצא מצפון
ומדרום לה נחשב כארץ לא נודעת.
הפלאפון שלה צלצל, היא האזינה לדובר ואחר חייכה:
"לא, גידי, בתקופה הקרובה אני מאוד עסוקה, תתקשר אולי בסופשבוע
ונראה אם נוכל להיפגש"

גבר חבוש כיפה סרוגה גדולה וחולצת משבצות כרע ברך ליד שתי
מצבות שיש לבן בבית העלמין מוקף עצי הברוש והאורן.
הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, האיש ניקה את האבק מעל שתי המצבות
ושטף אותן מעט במי ברז.
גבר בסוף שנות הארבעים לחייו, ממוצע קומה, כרס מבצבצת מבעד
לחולצתו, שתי פינות של שיער אפור על ראשו וחלקת קרחת באמצעו,
משקפיים עבות זגוגית כיסו עיניו.
הוא בא לכאן לאחר תפילת שחרית בבית הכנסת הישן של עולי רומניה
שעדיין שכן בצריף הקטן, בקושי הכיל בית הכנסת מנין לשחרית,
מידי ראש חודש נהג לפסוע לבית העלמין ולבקר את קברי אביו ואמו.
אביו שנפטר לפני כחמש שנים ואמו שנפטרה כחודשיים אחריו.
ישר וצנוע היה אביו ושימש כסנדלר בעיירה הצפונית, זאת מאז
שהגיע מטרנסילבניה בשנות החמישים ועמו שני ילדים קטנים.
האיש הזדקף ופתח את ספר התהילים הקטן וצהוב הדפים, ארבע כנפות
של ציציותיו התבדרו ברוח הקלילה, הוא התנודד במקומו וקרא עמוד
אחר עמוד בניגון שבור של יתום.
הוא נזכר בכמה מילים אחרונות שאמר לו אביו ואז ירדו דמעות שליש
ביתר שאת.
אחות נוספת הייתה לו, גרה בסידני שבאוסטרליה, התחתנה והתגרשה
לפני כשמונה שנים, אך מה יכול היה לעשות ומרחק עצום של עשרות
אלפי קילומטרים הפריד ביניהם. הוא כתב לה מכתבים והתקשר עמה
בטלפון, אך הקשר הלך נשחק ונשכח, רחוק מהעין רחוק מהלב.
הוא פסע ברגל מספר רחובות שקטים, בית סוכנות קטון עם גג רעפים
אדום ניצב באמצע הרחוב, מוקף עצי ברוש, הוא הגיף את השער
החלוד, פתח את הדלת, נישק את המזוזה ונכנס פנימה.
שתי תמונות ניצבו על הקיר הצבוע ירוק בחדר הכניסה - תמונת אביו
ואמו בשנים טובות יותר. ארון ישן מעץ חום ומלא בספרי קודש
ישנים ניצב בצד ימין, על השולחן שכב חומש "דברים" עם סימניה
כחולה מבצבצת.
הוא הניח את ספר התהילים במדף הספרים וסידר באהבה את הספרים
הישנים.
אחר טיגן חביתה עם בצל, קצץ תפוחי אדמה לצ'יפס, אחר ישב לאכול.

האוכל המטוגן והפשוט שאכל, גרם לו להשמין, כרוב הגברים הרווקים
לא ידע מזון בריאות מה הוא.
אחר הציץ בשעון, לבש חולצה לבנה נושאת סמל, חגר את האקדח
לחגורתו, נטל את הילקוט ויצא את הבית.
מן העבר השני של הגדר, בחצר הגובלת עמדה אשה מבוגרת בעלת מטפחת
ותלתה כביסה:
"בוקר טוב גברת תורג'מן" קרא
"בוקר טוב יא איבני, שתהיה לך עבודה נעימה" קראה האשה ונופפה
אחריו בעת שחלף בדרך אל עבודתו, אחר ספקה כפה ומלמלה:
"מסכין מסכין, לב זהב יש לו, אבל בלי מזל בשמיים!".
ואכן כך, חוץ מאהבת אב ואם לעולם לא זכה צביקה לאהבה משלו. כמה
סיבות היו כמעגל רווקות סוגר בעבורו, מעגל רווקות ממש כמו אותם
המעגלים המרכיבים את כיפה הסרוגה שאותה חבש.
שהרי היה גר בעיירה הצפונית שבה לא היה ציבור דתי לאומי וקהילה
שכזו, הוא אמנם למד בישבה תיכונית באיזור המרכז אך לא שמר על
קשר עם חבריו בשל המרחק הגיאוגרפי הרב, ומי שהיה גר בעיירה
והשתייך לזרם זה עזב לאיזורים שגרה בהם אוכלוסיה שכזו.
אך הוא לא יכל עשות כן משום שנותר לטפל בהוריו החולים
והמזדקנים.
צביקה לא היה בחור נאה וכן מצבו הכלכלי חברתי לא היה שפיר משום
שבקושי גמר תיכון ולא השכיל לרכוש השכלה או מקצוע לאחר שירותו
הצבאי, גילו מצא אותו עובד בעבודה שהשכר בה הוא שכר מינימום
שוחק, חברת השמירה.
והייתה המלחמה ההיא- אותה מלחמת יום כיפורים אי שם בחזית סיני,
שם היה שריונר בעיצומם של קרבות ההבקעה, שם לקה בהלם קרב אשר
השפיע על בריאותו הנפשית ויציבותו באותן שנים ראשונות לאחר
המלחמה, שנות העשרים לחייו.
בכל חייו לא יצא אלא פעמים בודדות עם חמש נערות שהציעו לו אי
אלו מכרים, נערות אחרות גרו רחוק מידי ונערות אחרות- לא הסכמיו
לצאת עם אדם שמצבו הכלכלי לא יציב, כמובן שלא רצה לצאת עם
נערות שלא מן הזרם שהשתייך אליו. בשנים האחרונות - שום כלום,
לאחר העבודה היה הולך לבית הכנסת ולאחר מכן מסתגר היה עם ספריו
בדלת אמותיו בעולם שכולו קודש ורוחניות או שהולך היה למשמר
אזרחי להתנדב לטובת הקהילה.
צביקה פסע קלילות חצה שני רחובות וירד במורד הגבעה, אל מקום
עבודתו בבית ספר "העמקים" לחינוך מיוחד, שם עבד זה חמש שנים.

קול טרטור מנוע של אופנוע כבד קרב בדרך אל בית הספר, צביקה ראה
אותו קרב, ניגש אל שער המתכת והלך מאחוריו אל כיוון האופנוע,
הוא סימן בידו לעצירה ואמר:
"שלום רב, תעודת זהות בבקשה"
הרוכבת הורידה את המכסה מן הקסדה ושלפה מתוך המעיל תעודת זהות
כחולה:
"אתה תראה אותי כל בוקר, אני היועצת החדשה, שמי לירון"
המאבטח חובש הכיפה הסרוגה שנראה בגילו של אביה נופף בידו
ופלט:
"בהצלחה לירון"
היא נכנסה והחנתה את האופנוע בחנייה שליד השער, אחר הורידה את
קסדתה ואת המעיל, היא ניקתה את האופנוע במטלית, אחר שמה לב
למשהו:
אדם מבוגר עם שני סלים קרב אל השער וקרא לצביקה:
"שומר, תן לי לעבור דרך בית הספר, לא רוצה לעשות עיקוף, קשה
לי"
הוא פתח את השער ופלט:
"סבא, אני רואה שקשה לך, גם לעבור אתן לך וגם אלווה אותך"
הוא נטל את סלי הקשיש בידו וליווה אותו עד לשער האחורי, פתח
אותו ונופף לשלום לזקן.
צביקה חזר, הוא הביט בבחורה הברונטית שנראתה לא לקוחה מן
האיזור, עדיין עמדה ליד האופנוע והביטה בו, היא לבשה נעלי עקב,
ג'ינס צמוד וחולצת טריקו שלא הלם את טעמו שהיה טעם שמרני
וצנוע, אחר נכנסה אל בית הספר ופסעה לשם בקול נעלי עקב נוקשים
הוא הוריד ראשו ופלט:
"זמנים מודרניים"
"מעשה טוב עשה" סחה לעצמה.
יוכי, מנהלת בית הספר עידכנה אותו לגבי מורים חדשים וציינה כי
"היועצת החדשה הגיעה אלינו מהרצליה".
במשך כמה ימים הם נתקלו זה בזה בעת פתיחת השער ובסגירתו, לא
יותר מ"שלום" ו"בוקר טוב".
יום אחד היא עברה ליד המקום שישב- מתחת לעץ האקליפטוס ושמעה
אותו מדבר בפלאפון בשפה זרה מלעילית שנראתה לה מוכרת, היתה זו
הונגרית, שפת אמו.
היא עצרה והאזינה לצלילי השפה שהייתה מוכרת גם לה.
"אתה מדבר הונגרית?" אמרה לאחר שסיים את שיחתו.
"זו שפת האם שלי " מלמל צביקה.
"סבתא שלי מדברת הונגרית, היא עלתה לפני קום המדינה" אמרה.
"מעניין" מלמל "זו שפה מאוד קשה ללימוד"
"אני דווקא הייתי רוצה ללמוד קצת" צחקקה.
הם החליפו מספר משפטים בעברית כמובן, ואחר היא עלתה על האופנוע
הכבד ויצאה בדהרה.
כעשר דקות לפני שעזב את מקום העבודה, עשה צביקה סריקה בחנייה
והנה גילה כי לירון איבדה את ארנקה, כנראה ברגע שעלתה לאופנוע.

הוא חיפש את כתובתה ומצא אותה כתובה על פתק קטן בצד הארנק,
הייתה זו כתובתה החדשה באחד מן הבלוקים ברחוב הדורות.
צביקה עלה במעלה המדרגות אל הקומה השנייה, הוא ניגש אל הדלת
שעליה היה מודבק פתק בכתב יד: "לירון דגן"
היא פתחה את הדלת לקול הצלצול, לבשה מכנסי טייץ לבנים וחולצה
קצרה שחשפה את קעקוע הנחש על זרועה, היא הביטה בו במבט משתומם
כשהוא מביט בה בחזרה במבט משתומם ומוריד מבטו בביישנות :
"הארנק שלך לירון, שכחת אותו בחניה" הוא הושיט לה את הארנק.
"ואו תודה, אין לי מילים להודות לך, היו לי כאן שלושת אלפים
שקלים וכל הכרטיסים!" קראה לירון בהתרגשות ונטלה את הארנק, אחר
הושיטה את ידה ללחוץ את ידו, הוא נרתע:
"סליחה, אבל אני לא לוחץ יד לנשים"
"אוקיי אוקיי, אבל לפחות משהו לשתות תרצה?"
"לא אתנגד למשהו קר" קרא
"צביקה, כמה אתה מקבל לחודש עבודה?" שאלה
"אלפיים שבע מאות שקלים" ציין
"עכשיו אני מעריכה אותך יותר! החזרת לי משהו כמו המשכורת שלך
ועוד שלוש מאות שקל! אני אשלם לך שלוש מאות שקלים עכשיו!" היא
פתחה את ארנקה.
"זה כלום, באמת כלום, תשמרי לעצמך בבקשה" דחה את הצעתה.
"אתה אדם מיוחד" קראה לירון והחזירה את ארנקה.
"אלו ערכים שגדלתי עליהם" הפליט.
"כן, שמתי לב, כבר ביום הראשון ראיתי איך שהושטת עזרה לקשיש
שעבר בבית הספר" אמרה לירון.
"והדרת פני זקן, יום אחד רובנו נגיע לגיל הזה"
"שב בבקשה" החוותה בידה על הספה הנמוכה שליד השולחן הנמוך שבו
היו כמה מחברות וספרי עיון באנגלית.
היא הביאה לו כוס שתיה וישבה בספה השנייה שבצד השולחן, טלביזיה
ולידה מערכת סטריאו עמדו במרכז הסלון, תמונות נוף בצבעי שמן
היו תלויות בקיר הסלון הגדול:
"יש לך טעם טוב באמנות" אמר
"זה שומדבר" ביטלה את דבריו "זה מה שבעל הבית המשכיר השאיר לי,
מה שיש אצלי בבית בהרצליה לוקח את זה בגדול"
"אז איך הגעת לכאן מהרצליה הרחוקה? "שאל
היא סיפרה לו על מסכת הראיונות שעברה ועל קבלתה לתקופה בבית
הספר לחינוך מיוחד.
"ישר מהתחלה שמתי לב שאת לא מקומית" אמר
"לומר לך את האמת, גם אתה לא נראה מקומי... " השיבה.
"כן" אמר בהרהור "אני באמת נטע זר כאן, רבים מן הזרם שאני
משתייך אליו לא גרים כאן אלא באיזורים אחרים בארץ"
היא הביטה בידיו, ראתה כי אין טבעת נישואין ואמרה:
"צביקה, אל תיפגע, אבל אני רוצה לשאול אותך שאלה"
"מה השאלה" שאל
"איך זה שאתה לא נשוי בגילך?"
"אני לא אוהב לדבר על זה" מלמל במבוכה.
" התאלמנת או התגרשת?"
"לא זה ולא זה, אני רווק זקן, זה הכל"
היא קמה מן הספה וקרבה אליו כדי נגיעה, אם כי לא נגעה בו, כרעה
וישבה על השטיח שמתחת לספה בה ישב, היא הביטה בו מלמטה בעיניים
בהירות, טובות ובמבט אוהד, היא חשה כי משהו מעיק עליו, באיש
העצור הזה שהיה יכול להיות בגילה של אביה היה משהו מסקרן שלא
נתן לה מנוח:
"תבטח בי, הערכתי אותך היום על השבת האבידה, יש בי אמון בך,
סיפרתי לך על מסכת הראיונות שעברתי אז תן בי אמון, אל תחשוש"
"מה שאת עברת, זה שום כלום לעומת מה שאני עברתי" אמר והוריד
ראשו.
"צביקה" אמרה בקול מלטף "דבר, אל תחשוש, שפוך"
בלא משים הוא החל לדבר, הוא פתח את סגור ליבו הסתום בסחופת
שנים וסיפר לה על הכל, על הוריו שעברו את השואה בהונגריה, על
העלייה לארץ, על לימודיו בישיבה התיכונית, על מלחמת יום
כיפורים וההלם בעקבות הקרב, על מצבו הנפשי לאחר המלחמה, על
אחותו שהיגרה לאוסטרליה, על הוריו שבהם טיפל עד שנפטרו לפני
חמש שנים, על כך שמעולם לא ידע אהבה מהי ועל כך שיצא בחייו רק
עם חמש נערות וגם זה במשך פרקי זמן קצרים מאוד.
"ואבא הישר והטוב, לפני שנפטר, הביט בי ואמר: בני, אתה אולי
אחד מן הצאצאים היחידים של המשפחה שנותרו אחרי השואה, קח לך
אשה, תביא ילד, אני בגילי לא זכיתי שיהיה לי ממך נכד, ואלי לא
אזכה לעולם, אבל יום אחד תלך עם ילד קטן ברחוב, אתה תקרא לו
בני, והוא יקרא לך אבא. וזה גם החלום שלי באמת, שיהיה לי ילד,
ילד מתולתל ונבון, חד עין ופיקח שישא את שם המשפחה, ולכן אני
מאוד מאוד אוהב את הילדים שבבית הספר והם כמובן אוהבים אותי
בחזרה אם שמת לב..." סיים צביקה בקול רועד ועיניו דומעות.
צביקה ציפה לתגובה צינית או לקינטור כפי שהיה רגיל ברוב
המקרים, הוא הרים ראשו בחשש וראה כי לירון דומעת אף היא, היא
לקחה נייר טישו ונגבה את פניה.
הוא הוריד משקפיו וניגב אותם, אחר מחט את אפו ועיניו, התעשת.
הוא התנצל ומלמל משהו על כך שהוא מאחר לתפילת מנחה, לירון קמה
ופתחה לו את הדלת ואחר שכבה על הספה כשהיא דומעת ומהרהרת בעצב
בגורלו המר, היא הכינה לעצמה כוס תה ולקחה כדור הרגעה, זה עזר
אך המחשבות רדפו.

מעולם לא נתקלה במקרה אישי כה נוגע ללב, היא חיה במקום של אושר
ועושר במין בועה סגורה שהתנפצה לאחר שצביקה סיפר לה את סיפורו
העצוב.
ואני, בדיוק ההיפך מצביקה, חשבה, הוא נפגש רק עם חמש נערות ולא
ידע אשה מעודו ואני מחוזרת על ידי עשרות בחורים, יצאתי אולי עם
מאות, אורח החיים שלי שונה ממנו בשלוש מאות ושישים מעלות, ואני
בניגוד למערכת האמונה שלו לא הייתי מעוניינת במערכת יחסים
מחייבת שתפריע לי בעתיד, אבל אני בהחלט מעוניינת בילד מתולתל
ונבון, חד עין ופיקח כמו שאמר צביקה, בדיוק כמו שאמר, חשבה.
לגדל ילד בבית בהרצליה עם עוזרת... לא קשה... הרהרה ופתאום זיק
של רעיון אדיר ניצנץ במוחה.

צביקה ישב במקום שבתו, תחת האקליפטוס, הייתה זו שעת ההפסקה
וילדים התרוצצו בחצר הפנימית של הבניין.
לירון קרבה אליו, הוא הביט בה וחייך קלושות:
"צר לי על ההשתפכות אתמול"
"אתה צריך לסלוח לי" לאטה לירון "אתה צריך לסלוח על פרץ הרגשות
שלי, אבל סיפורך מאוד מאוד נגע ללבי"
"זה בסדר" אמר צביקה בקול נמוך "קיבלתי תגובות ממש מגעילות
לפני כמה שנים, את היית טובה אליי"
"צביקה" אמרה לירון כשהיא בוררת את מילותיה ומנסה למצוא מסילה
אל לבו ולתכן את צעדיה "הייתי רוצה לבוא לראות היכן אתה גר,
איך אתה חי,
צביקה התבלבל, הוא הביט בלירון ואמר:
"את יכולה לבוא בתשע בערב" אני אהיה שם.
"תודה ולהתראות" אמרה לירון וקיפצה בצעד קל אל החצר הפנימית.
לרגע מרוב התרגשות, שכח צביקה לומר לה כי תבוא בלבוש צנוע...

לילה
צביקה ישב בשולחן וקרא בחומש את פרשת השבוע הקרובה, הוא הכין
קנקן שתיה ופירות שקנה בירקניה.
טרטור מנוע מוכר נשמע מרחוק ולאחר מכן שתי דפיקות בדלת אשר
החרידו אותו ממקומו, הוא קם ופתח את הדלת.
עיניו אורו כשראה שלירון עמדה בפתח, לבושה בשמלה דקה וארוכה.
"היכנסי לירון, ברוכה הבאה"
היא נכנסה אל הדירה וראתה את הפשטות בה חי צביקה, את הקירות
המתקלפים והמסויידים ירוק, אחר נדד מבטה אל הקיר, היא ראתה שתי
תמונות, האחת של אדם בעל זקן קצר, עיניים בוהקות וכובע קסקט על
ראשו, השנייה של אשה עם מטפחת ראש, עיניה ירוקות ועורה בהיר:
"אבא ואמא שלך?"
"כן, זכרונם לברכה"
מבטה נדד אל ארון הספרים ואחר חיפש את הטלוויזיה:
"אין לך טלוויזיה?"
"אין, בקושי רדיו יש, אני לא מחזיק טלוויזיה, גם אבא ואמא לא
החזיקו"
"אז אתה ממש דתי דתי" הביטה בו
"דתי לאומי, היחס שלי למדינת ישראל ולשירות בצבא קצת שונה מאשר
אצל החרדים"
"אני מבינה" הפטירה.
"צביקה, אחרי שהלכת" היא ישבה על כסא בשולחן העץ "אחרי שהלכת
חשבתי לעצמי מעט וגיליתי שגם אני הייתי רוצה ילד מתולתל, חד
עין, נבון ופיקח כמו שאתה רוצה"
"נו, אז תמצאי את בן הזוג שלך ותתחתני, את בחורה יפה מאוד"
"תודה צביקה, אבל אני אשה עצמאית, אשה חפשית, העולם שני שונה
לגמרי מן העולם שאתה חושב, אני לא רוצה משהו שיעיק עליי לבנות
קריירה עצמאית לפחות לא בשנים הקרובות"
"אני הייתי רוצה ילד או ילדה, אבל אין אשה ובגילי הסיכוי כבר
קלוש, כמו שאת יודעת"
"חשבתי עליך והרצון שלך מאוד נגע ללבי, אני רוצה להציע לך
משהו, אבל תבטיח לי שתשמע אותי עד הסוף "בחרה לירון את דבריה.

"מבטיח, מילה שלי "החווה צביקה בידו הימנית.
"אני רוצה ממך ילד"
"מההה?!!" נדהם צביקה והוריד מבטו ארצה "ממני?!"
"כן, אני אלד אותו ויהיה גם היכן לגדל אותו ומי שיטפל בו"
"איפה? במנזר?"
"בוילה של ההורים שלי בהרצליה, לא תהיה בעיה לגדל את הילד או
הילדה"
"מה מצאת בי שלא מצאת באנשים אחרים, אלף כל אני דתי ונגד ילדים
מחוץ לנישואין, בית כל - אני רווק זקן, עם פצעים נפשיים
עמוקים, הניחי לי" קרא בתחינה.
"לא, לא אניח לך לשקוע אל תוך עצמך!"
היא קרבה אליו עד כי שפתיה נגעו באוזנו ואחר אמרה:
"יש לשנינו מטרה משותפת, וחוצמזה, אני חושבת שאתה אחד האנשים
היותר טובים שראיתי מעודי, הכרתי גברים בגילאי עשרים ואף
בגילאי חמישים, כל הגברים הפנויים שהכרתי רצו לנצל את הגוף שלי
ואת הכסף שלי, אתה ישר, אדם טהור, אתה נשמה טובה, אני רוצה את
אותן תכונות לילד"
הוא נרגע קמעא מסערת רוחו, אך אמר:
"את יודעת שאני שומר מרחק נגיעה ואפילו לא לוחץ יד לבחורה,
בחיים שלי לא ידעתי אשה, איך אתה רוצה שאחטא ואכנס איתך למיטה
לראשונה בחיי?!"
"הרי אתה יודע שבכל דבר טוב יש קצת מן הרע" השיבה "אפילו העולם
החל מן החטא הקדמון של אדם וחווה, דוד המלך חטא עם בת שבע
ואפילו משה חטא פעם בחייו!"
"אני רואה שאת מתמצאת במקרא" סח צביקה "אבל שתדעי כי הם נענשו
לאחר מכן מאת השם"
"אבל מעשיהם קיימים, הלא כן?"
הם דיברו כשעה ארוכה ובסופו של דבר סיכמה לירון ואמרה:
"אתה כתב אישום נגד מנהיגי הציבור שלך, המפלגה שבחרת בה,
מנהיגי הציבור שלך השקיעו את מרצם והונם בדברים אחרים כמו
התנחלויות בשטחים וישיבות תיכוניות ובני עקיבא וכספים למועצות
הדתיות ושריון תפקידים ומשרות פוליטיות למקורבים, אך לא השקיעו
בדברים מהותיים כגון נישואין ושידוכים לאנשים כמוך החיים
בתלישות מן הצבור הזה וזרוקים בין הכסאות בגלל שהם במצב חברתי
כזה או אחר, הם לא התחשבו בך, אתה אל תתחשב בהם!" קבעה
בפסקנות.
"לא מדברים ככה! המנהיגים של הציבור שלי הם אנשי מופת!" קרא
קולו אך הוא ידע כי יש משהו בדבריה.
"אם היו דואגים לאדם כמוך, אולי היה אפשר לקרוא להם מופת, אך
הם מזניחים את אחד מהטובים שבבניהם"
"אני טוב?"
"כן, אתה טוב, ואני חושבת שמיציתי את דבריי, אני הולכת עכשיו,
אתן לך זמן לחשוב, אחרי הכל זו החלטה שלך" היא קמה מן השולחן
ועזבה את הבית.
הוא נותר לבד, מזועזע מן הדברים הקשים שאמרה כלפי מנהיגי
הציבור שהשתייך אליו, לא יכול היה לישון כל הלילה מחמת ההצעה
הנועזת שהציעה לו לירון, הצעה ששללה חלק מערכי הצניעות עליהם
גדל.
המשפט שאמרה "כמו שהם לא התחשבו בך, אתה אל תתחשב בהם" הדהד
בראשו כל אותו הלילה, הוא לא ישן אלא בשעה ארבע בבוקר וקם בשעה
שש לתפילת שחרית בבית הכנסת הישן, הוא התפלל בדבקות רבה ואחר
גמלה בלבו החלטה: הוא ישאל את הרב, ישלח מכתב לאחד הרבנים של
הציבור לו הוא משתייך וינהג לפי פסיקותיו אחד לאחד.
את לירון הוא פגש בהפסקת עשר באתו המקום תחת עץ האקליפטוס:
"החלטתי לשאול רב" אמר, אני אתחשב בשיקול דעתו.
"אני מאוד מקווה שיתחשב במצבך, אני אשאל אותך בעודד שבוע מה
החלטת"השיבה לירון ומבטה ליטף את צביקה.
"אמרי לי" אמר צביקה במבוכה תוך כדי שהוא מגניב מבטים לכל עבר
"אני אצטרך ל. . להיפגש איתך לשם כך... איפה ניפגש וכמה
ניפגש?"
"אצלי בדירה... אף אחד לא ישים לב..." אמרה לירון והוסיפה
"אנחנו נצטרך להיפגש מספר פעמים עד שאכנס להריון"
"מה?... אני חשבתי שזה יקח רק פעם אחת" תהה בקול.
"אלמד אותך משהו... בכדי להיות בטוחה שנכנסתי להריון, נצטרך
כמה פעמים עד ש"יתפוס ודבר שני, תבטח בי ואהיה טובה איתך" לחשה
לירון.
"טובה את מאוד מאוד" השיב
הוא הביט בה במבט שואל, היא צחקה בקול ואחר רצה אל משרדה.
צביקה ישב בביתו  וכתב מכתב אל הרב משה מירושלים, התשובה הגיעה
לאחר מספר ימים:
"בני אל תתייאש פנה אל השדכנית לאה קדישזון מירושלים"
למכתב צורף מספר הטלפון שלה.
הוא נתן אמון וחייג... קולה ענה, הוא סיפר לה את הסיפור:
"שלח תמונה ותיאור גובה" ענה קולה
"טוב, אין לי הרבה זמן" אמר צביקה, אך הוא שלח את תמונתו
והתקשר ללירון להודיע כי תשובתו נדחית.

היא פגשה את צביקה תחת עץ האקליפטוס כשהוא מחלק סוכריות לילד
מכיתה ה', עקביה הנוקשים הסיטו את מבטו לכיוונה.
"מחלק סוכריות?"
"כן, במקרה יש לי חבילה בכיס, את רוצה גם? "הציע
"לא, תודה"
"מה חדש לגבי התשובה?"
"אני עדיין ממתין וממתין"
"החלטה קשה בשבילך, אבל אל תשכח שאני אשא את ההריון"
"החלטה קשה, אני בהחלט מתלבט בין עקרונות ובין רצון עז, עז
מאוד"
"חלק מן העקרונות יפים מאוד, אך חלק כבלו אותך במלכודת"
"אם הייתי חי בקהילה מסודרת, אולי הייתי מסתדר"
"טוב, לא הכל באשמתך, טוב ליבך והדאגה להורים שלך כבלו אותך"
השיבה
"יש לי התלבטות אמיתית, של החיים, הייתי אומר"
"אתה היית במלחמה קשה, לא היו לך התלבטויות דומות?" שאלה
"חיים ומוות היו קרובים שם מאוד, המוות היה בן בית, ראיתי
חברים נופלים, סחבתי פצועים גונחים באלונקות" מלמל כשהוא בוהה
בנקודה כלשהי באוויר.
"אך כאן מדובר בהבאת חיים, מעשה חיובי" קבעה לירון
"אכן, המצווה הראשונה בתורה"
היא פנתה משם אל משרדה ואמרה בלבה: עקרונותיו היו לו לחרב
פיפיות.

הוא התקשר לשדכנית לאחר שבוע, היה זה לילה קריר של חודש כסלו,
ליל גשום וזועף:
"אני רואה שאתה בחור... נחמד" הטעימה השדכנית את המילה האחרונה
והוסיפה:
"אבל איך זה שלא התחתנת עד עכשיו?"
"את עוסקת במחקר או בשדכנות?" הקשה צביקה
"אני חושבת שאני יודעת למה לא התחתנת, אתה לא מוגדר, לא סגור
על עצמך, לא מצאת את עצמך מבחינה ייעודית"
"אני מאבטח בבית ספר, כבר חמש שנים" ענה
"תלמד, רוב הבחורות בגילאי השלושים שאני משדכת הינן בעלות
מקצוע בשוק החופשי ובעלות רמה אקדמית גבוהה, סליחה אם אני
מדברת בשפה ישירה אבל עם הנתונים שלך, אין לי הרבה מה
להציע..."
"אז מה הבעיה. . אני אלמד באוניברסיטה" קרא
"אתה רואה שאתה לא סגור על עצמך!? קרא קולה המטיף מן הצד השני
של הטלפון.
"את רוצה שאביא ילד מחוץ לנישואין? כי זו הברירה שיש לי"
"עדיף לך לחכות עוד שנה אחת, ולא להמר עם בחורה טיפשה"
"היא בכלל לא טיפשה, ההיפך הוא הנכון"
"ראיתי הרבה חכמות כמו הבחורה שלך, ראיתי לאן הם הכניסו את
עצמן, חכה זמן מה אולי יש לך סיכוי עם שידוך כלשהו"
"אז את אומרת שהסיכויים מוגבלים? ואם הייתי הבן של הרב משה?!"
היא שתקה לרגע ואמרה:
"אתה לא מוגדר, זאת הבעיה שלך"
"הנה, למד אתי מישהו שהיה שרברב והתחתן בלי בעיה עוד שלמד
קורס" אמר
"אשתו יצאה אתו ביודעה שהוא יהיה שרברב" השיבה
"אז מה... את רוצה שאתחתן בגיל שבעים?"
"אם יהיה לי משהו אני אפנה אליך" קרא קולה המתרחק.
צביקה סגר את הטלפון בזעם, הוא זעם על השח מט הטלפוני שבו
שיחקה אתו השדכנית.
"הם לא התחשבו בך, אתה אל תתחשב בהם" הדהד קולה של לירון
במוחו.
לירון הייתה מיוחדת במינה, אחת שגרמה לו לפתוח את סגור ליבו
בצורה עדינה, היא באה אל שולי החברה בה חי והפיחה בו תקווה
וחיבה, צביקה דמה לצמח שושנת יריחו היבש שמקבל מעט מים ואז
נפתח ומפיץ זרעיו.
"פרו ורבו ומילאו את הארץ" אמר והביט בספר בראשית המונח על
המדף.
הוא הביט בתמונות הוריו וחשב לעצמו מה היו אומרים על כך.
מבטו נתקל בכרך משניות של מסכת קידושין, הוא פתח את הדף הראשון
וקרא:
"האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף,
בשטר, ובביאה"
הוא סגר את הכרך והחזירו באהבה אל מדף הספרים, הרהר קמעא
והחליט.
הוא חייג ללירון, דיבר איתה מספר דקות על עניינים כאלה או
אחרים, הוא סגר את הדלת ורץ עם מעיל קצר אל תוך הגשם הזועף
בחוץ, כך רץ במשך כמה דקות ברחובות הריקים עד שהגיע אל הבלוק
וטיפס נושף ומתנשם אל הקומה השלישית, הוא דפק על הדלת כולו
נוטף מים.
לירון פתחה את הדלת, לבושה בחלוק רחצה לבן, היא ראתה אותו
וחייכה, הוא נרתע אחורה בבהלה וברתיעה, אך היא נטלה את ידו,
וסגרה אחריו את הדלת, היא הביטה בו ואמרה:
"ברוך הבא, ציפיתי לך כבר הרבה זמן"

גבר ממושקף חבוש כיפה סרוגה ירד ממונית, הוא שילם לנהג ופסע אל
בית המידות הלבן שברחוב הגלים, הוא צלצל במצילת הדלת והמתין.
"ברוך הבא צביקה" אמרה העוזרת בעלת המבטא וקדה קידה, אחר קראה
אל תוך חלל הלובי:
"אורי, תראה מי בא!"
ילד קטון בגיל שלוש, בא בריצה, צביקה צחק צחוק גדול והרים את
אורי גבוה גבוה, הילד צחק וצחק, תלתליו הבלונדינים התנופפו
באוויר
"בוא נלך לנדנדות" קרא צביקה בקול גדול ואחר שאל את העוזרת:
"איפה לירון?"
"היא בישיבה חשובה, תגיע רק בערב"
"תמסרי לה ד"ש" קרא צביקה
צביקה ואורי בנו פסעו ברחוב עטור הגינות ובנוי הוילות, גינה עם
מגלשות ונדנדות עמדה לרשותם.
צביקה הרים את אורי והניח אותו על המגלשה:
"אבא, אבא אבא" קרא קולו של אורי
"אורי, בן שלי" אמר צביקה ואחר מחה דמעה קטנה של אושר.