הדף ריק ריק. והעט מראה נחישות.
רק לשם נותר לי לברוח: מרפאת בריאות הנפש בירפ"א
לא, אני לא מנסה להשתחרר... רק לקבל את התרופות שלי ולהמשיך
לשרת.

אני מניח שאם חטאתי בכתיבה אז זהו העונש ואני משועבד לדיו
ונייר.
בזה זה מסתכם, לכך כאבי מומר.
אני עדיין ישן אבל כבר לא מתחת לשמיכה, אני כותב שירים גם בלי
תכלית וסיבה.
מי צריך טריות כאשר הטרגדיה רווחת.
העיקר לא להפסיק לרשום, אולי נקבל קצת נחת.
איזה כיף, מילים עם צליל דומה והן נופלות לי מהעט, מה אני עושה
מהמציאות בעזרת דף ומקל...
צחוק צחוק, הנה באה פיה קסומה, היא סוגרת את עיניה וטיפות דבש
נסחטות מתחת לעפעפיה.
היא פותחת אותן שוב ובשפתיי מבטה נועצת, היא שולחת יד לא נראית
ואוחזת בי בלבי.
באותה אחיזה מרימה אותי קל כנוצה, מחייכת ואוחזת. וממשיכה
בדרכה...
אני כל כך מאושר - 'סוף סוף' הגיע כבר.
אני שואל אותה לכיוונה והיא עונה בקריצה, ובעוד טיפת דבש קטנה
חומקת לנזול על פניה, אני מחליק את ידי על גופה ועוקב אחרי
החום עד אשר ידי בין ירכייה.

היא מרגישה שזה סוף והאחיזה מתחילה להתרופף.
היא רוטטת (איזו רעידה), היא גונחת (איזו צווחה) ודבש מעיניה
בזרם סמיך על כל גופה שמטפטף.
וזהו. אנו דבוקים. אחוזים יחד ע"י קיא של דבורים.
אני בין רגליה והיא אוחזת בלבי
פשוט למות עליה, אהבת המוות שלי.

אני לא הולך עם זה לשום מקום. אין משמעות.
רק זרקת בלאגן ויופי על הנייר ותראו מה נוצר.
אבל זה יכול לסחוט כמה חיוכים, למרות שיהיו שטוחים שיזעיפו
פנים.
וגם כל אלפי הבלתי-נמנעים לא היו עם משמעות גדולה מבפנים.
אולי נמצא סדר, אולי משהו יותר מצליל.
אני? סתם עכבר מסטול שמחפש חליל.