את מסתכלת עליי.
איך עיניים חומות יכולות להפיק כ"כ הרבה קור?
בוחנת את גופתי השרועה על הריצפה אחרי שבעטת בי בבטן, עקרת את
עיניי ומחצת את ליבי.
חצי חיוך עומד להימלט משפתותייך.
כמעט ולא ראיתיו.
את מרוצה עכשיו, גברת בלה בלה בלה?
כולך כזבים ומקסמי שווא.
מדברת הרבה ולא אומרת כלום. מתחבאת מאחורי תללי מלל.
מקיפה את עצמך בהרי הברות, חומות של משפטים.
לא אומרת אמת לאף אחד. בעיקר לא לעצמך.
את חושבת שאת מצליחה להקסים את כולם. שהם עיוורים לאופי האמיתי
שלך.
כל הזמן עם מסיכות.
אף פעם אינך עירומה. לעולם לא.
גם כשאני מצליח לחדור אלייך, את מכוסה.
ואם את ללא בגדים, את דואגת לכבות את האור.
כדי שאף קרן אור לא תראה אותך במערומייך, חשופה ופגיעה.
במיוחד כשאת לא תראי שאינך מושלמת.
שלא תראי את עצמך חלשה.
כל מבוקשי היה לאהובך.
כי בעינייך מצאתי בקשה כנה לחיבה. כאילו שהן שידרו אליי- "אהוב
אותי, בבקשה".
הבנתי שאפילו את זקוקה לאהבה. אפילו יותר מכולם.
התפתיתי ואהבתי.
אהבתי ככל שליבי יכול היה להכיל.
נתתי ונתתי ואת לקחת ולקחת.
חשבתי שבשלב כלשהוא  גם את תתני חזרה.
מילה טובה, מחווה של חיבה, חיוך, הנאה ממגעי.
חיכיתי בסבלנות. כ"כ הרבה חיכיתי.
ועכשיו, אני מעולף על הריצפה, מדמם וחבול.
מתעורר לאיטי אל מציאות קרה. את אשת קרח.
אינך אוהבת אותי וגם לא תאהבי אף אחד.
את כמו צמח עקר שלא ישאיר אחריו דבר.
אני נכנע.
זו מלחמה אבודה.