אח שלי, ציון, מקורב לאלים, ובגלל זה כל הילדים בשכונה נותנים
לו כבוד ואומרים לו על הכיפאק ציון על הכיפאק. פעם אחת אפילו
ראו אותו בחדשות איך שמנע סופת ציקלופ בשיניים, חזק חזק הוא
סגר עליה בלסתותיו עד שנגמרו לה הכוחות ואז בלע אותה בחתיכה
אחת.
שבועיים אחר כך עדיין כשהיה תוקע גרעפס היו עפים רהיטים בבית
ואמא לא הרשתה לו לשתות קולה בגלל שפחדה, למרות שהיא לא הראתה
את זה כלפי חוץ, אבל כולם ידעו שהיא פחדה.
אבא ואמא והאמת שכולם לא הבינו איך האלים שעשו ילד כזה חזק
וחכם ואפילו גרמו לו להתפרסם, בקטע של הסרטן לא באו לקראתו
בכלל. אפילו רצו לעשות על זה כתבה בעיתון אבל האמת שלציון כבר
לא היה כוח לדבר על זה.
למיכה יש טוסטר ומכונית אדומה וזה מזל כי איתה הוא לוקח את
ציון לטיפולים הכימיים שהוא עובר בבית החולים "חולה גוסס מת",
ואחר כך כשחוזרים הביתה מיכה מכין טוסט איך שרק ציון אוהב
לאכול, בהתחלה הוא היה הולך פעם בשבועיים אבל כמו נרקומן זה לא
הספיק לו אז החליט לעלות את המינון עד שבסוף הפסיק בכלל כי טען
שטיפולים כימיים עושים באהבה או שלא עושים בכלל ואמא סיפרה לי
מאוחר יותר שגדלתי שפשוט הרופאים הרימו ידיים ולא בגלל שהיו
בסיטואציה של שוד אלא שפשוט כבר ריחמו על ציון שכבר היה כולו
מכווץ ונבוב.
בדרך לבית חולים הילדים בשכונה צועקים לו על הכיפאק ציון על
הכיפאק וציון מרים אגרוף קמוץ ומנופף לכולם כשהוא חובש בנדנה
של איזה רוכב הארלי שהכיר במסצ'וסטס ושנתן לו אותה כי התלהב
מציון איך הוריד רוכב הארלי אחר מהכביש בסמאכטה וכמו שאתם
יכולים להבין שני הרוכבים היו מסוכסכים  בגלל איזו בלונדה
שבסוף ציון תקע.
בשבילי ציון תמיד יהיה האח הגדול שלי ולא בגלל שהוא היה מטר
שמונים ואני מה לעשות האלים תקעו אותי ננס אלא שפשוט היתה לו
חכמת חיים של אנשים שתכף מתים, מין שלווה שכזאת מהולה בעצב
עמוק,  תמיד הוא היה מייעץ לי מה לעשות ואיך להתנהג ובלי עיין
הרע היום אני קופאי בסופר ופעמיים כבר קיבלתי מכתב אזהרה אבל
בסוף לא פיטרו אותי ולדעתי זה קשור לציון שנתן לי גב מלמעלה.
ביום שציון מת בכיתי נורא והיתה שמש בחוץ ומיקי אחרי ההלוויה
לא ויתר והלך לגלוש, בהתחלה כעסתי עליו אבל הוא הסביר לי שכל
גל שהוא תפס היה לכבוד ציון. התכנית המקורית של מיקי היתה
לשרוף לציון את הגוף, לשים בכד את העפר ואז לפזר בלב ים כמו
שעשו בסרט אחד של גולשים שראה, אבל אבא שלי שמר על הגוף של
ציון ממש טוב כל ההלוויה אז ככה שלא התאפשר למיקי אז במקום הוא
הלך לגלוש בלי העפר של ציון.
בהלוויה כולם לחצו לי את היד כאילו שאני ראש ממשלה וכמה שנים
מאוחר יותר ניסיתי לרכב על ההצלחה הזאת ולנסות להיבחר לרשות
העירייה אבל זה לא עבד אז במקום נהייתי קופאי, חבל.  בכיתי כל
כך הרבה וכל הדמעות שהיו לי מאותה הלוויה שמרתי בשקית וכשבאתי
הביתה שפכתי לתוך אגרטל ושמתי בו פרח, נקשרתי אליו ואחרי
שבועיים הוא נבל אז קנו לי דג שאותו שמתי באגרטל במקום הפרח
אבל גם הוא מת כי זה היה דג של מים מתוקים, מאז החברה להגנת
הטבע וצער בעלי חים לא נותנים לי לשים כלום באגרטל, ואפילו
ניסו להחרים לי אותו אבל לא נתתי להם וכיום הוא מונח ריק בחדר
שלי על שרפרף עדיין עם הפתק ששמתי, "ציון".
בכל השבעה באו המון אנשים וכל הזמן רצו כל כך הרבה סיפורים על
ציון שכמעט יכלתי לחשוב שהוא בכלל רק הלך רגע למכולת ותכף הוא
חוזר וכשהייתי הולך לישון כל לילה הייתי מתפלל חזק חזק לאלים
שיחזירו את ציון, וכל בוקר כשהייתי קם דבר ראשון הייתי רץ לאמא
וצועק "אמא ציון חזר, ציון חזר" ואמא היתה מסתכלת עליי במבט
עצוב ומפילה דמעה ואני כבר הייתי מבין. בכל זאת הייתי עושה
בדיקה בחדר שלו למקרה שאמא פיספסה, אחרי כמה שבועות הפסקתי עם
זה.