קמתי בבוקר, נשמתי לרווחה את האויר הצח של הבוקר, והרגשתי
שהיום יהיה יום טוב.
קמתי בעליזות מהמיטה, הלכתי באיטיות למטבח, והכנתי קפה עם הרבה
סוכר לבוקר מתוק!
התחשק לי לנצל את היום החופשי שלי מהעבודה וקבעתי עם נירית
החברה הרכלנית שלי שאני כל כך אוהבת להיות איתה לשתות קפוצ'ינו
בבית קפה ליד הבית שלה - אחרי הכל רכילויות זה הכי כיף בבוקר
קיצי שכזה, הגיע הזמן להתעדכן במה ובמו אחרי כל כך הרבה שבועות
של עבודה חסרת מנוח במשרד...
קמתי מהכיסא במטבח ועפתי במהירות אל הארון. החלפתי לשמלה
קצרצרה אדומה כזאת עם נקודות לבנות, התאפרתי באודם אדום כמו דם
שידגיש לי את השפתיים, לקחתי את התיק שהיה זרוק לו על השטיח
מהבילוי של אתמול בלילה במועדון האהוב עליי ועפתי החוצה.
בחוץ הייתה הרגשה טובה של בוקר קיצי נעים כזה, לא יותר מדי חם.
אפילו הייתה הרגשה כאילו כל האנשים מחייכים אליי הבוקר...
פיזזתי לי בילדותיות באלנבי בדרכי לבית הקפה ושקעתי במחשבות
אופטימיות.
לפתע הבחנתי בו: גבוה, נאה, זרוק כזה אבל גברי - בדיוק כמו
שאני אוהבת! ועוד הבחנתי שהוא מחייך אליי... המבטים שלנו נפגשו
ומשום מה באורח פלא נעצרנו אחד ליד השני. המשכתי לבהות בו
ורציתי שזה יימשך לעד, אך כנראה שאלו לא היו הכוונות שלו.
הוא שאל "נו, אז מה?"
"כן?" עניתי.
"מעוניינת?"
חייכתי חיוך גדול ואמרתי "תלוי".
פחדתי שאני נראית יותר מדי מעוניינת אז מחקתי את החיוך
מהפנים.
"מה יש לך להציע?" שאלתי.
"אה, פנטהאוז מרווח בצפון העיר, עבודה מכובדת, אין הורים,
וכמובן סקס טוב!" הוא ענה בשחצנות חמודה כזאת.
עשיתי את עצמי שוקלת את העניין. "שלושה חודשים יוצאים, וכל
סופשבוע תפתיע אותי עם פרחים, בחודש השלישי תעשה לי מסיבה
ובסופה תציע לי נישואים!" אמרתי בתקיפות, והוא ענה " בסדר -
ומה עם סקס? לפחות ארבע פעמים בשבוע!"
"ארבע פעמים? ומה כשנזדקן?" שאלתי.
"אל תדאגי..." הוא ענה בחיוך ערמומי, כנראה הוא ממש סוס הרבעה
חשבתי לעצמי.
"ומה עם נישואים? אתה תפרנס ואני אנהל את הבית, כל חצי שנה
נטוס למקום אחר, נחרוש את העולם כולו," העיניים שלי נצצו, "
ואתה תעניק לי אהבה, תמיד!"
שנינו צחקנו מהתלהבות! "וילדים? " הוא שאל.
"שניים: בן ובת. נחנך אותם כראוי נחשוף אותם לשונה, שלא יהיו
סנוביים ושטחיים חס וחלילה!" עניתי. הוא הנהן בחיוב.
"וכשיימאס?" שאלתי.
"כשיימאס ניפרד - אני אתן לך את הבית, הפרארי, והילדים יהיו כל
סוף שבוע שני אצלי!" הוא אמר בפשטות.
"נפלא!" אמרתי, "וגם תהיה לנו חתולה שמנה כזאת ונקרא לה שולה!"
הוספתי.
הוא נראה מאוכזב ואמר: "עזבי זה לא יילך, אני אוהב כלבים..."
"טוב לא נורא." אמרתי, שנינו חייכנו והמשכנו בדרכנו.