עוד לפני שנגמר השעור, והמורה לטבע עוד עומדת ומסבירה שאבוקדו
הוא פרי, למרות שכולם, וגם כל התלמידים יודעים שהוא ירק, זהר
לוין חושבת "ירק לתפארת" וממהרת לאסוף את המחברות אל תוך התיק.
היא מסדרת אותן הדוקות, כי סוף היום כבר מגיע. ספרים בצד אחד
ומחברות דקות יותר בצד השני. גם קלמר מפח יש לה, אדום עם בקבוק
של קוקה קולה וקש, שהעפרונות יוכלו להשמיע רעשים של אפריקה
כשזהר רצה.

  אז היום אין עננים והתיק מהודק וזוהר מתחבאת בתוך הגינה ליד
הגרניום שהוא כתום כזה וחושבת שאולי היא מאבקת את הפרחים כמו
הדבורים שעוברות מפרח לפרח. רק שאי אפשר כל הזמן להתחבא וצריך
גם להגיע הביתה שאמא ואבא לא יכעסו. אז היא מנערת את האבקנים
והולכת בזהירות אל השער של הבית ספר אחרי שכולם כבר הלכו. היא
מצליחה לעבור אל הצד השני של השער ששם כבר לא בית ספר ויש
מכוניות חונות ורחוב, וחושבת שאולי היום לא צריך לרוץ, אבל הם
מחכים לה, חמישה ילדים היא כבר מחשבת מהר. וזהר בורחת.

  לפעמים היא מתבלבלת בין עצמה לעצמה, מדברת עם עצמה אחת ולא
מדברת עם עצמה אחרת. ועצמה אחת אומרת שעוד מעט הם יבינו, ויראו
את כל הצבעים, כי יש לה הרבה. ואולי גם מישהו יבוא ויבקש שתיתן
לו ביס מהסנדביץ' שלה שהיה טעים, רק שאף אחד לא יודע את זה. אף
אחד לא יודע שלזהר יש את הסנדביצ'ים הכי טעימים. ולפעמים עצמה
אחרת אומרת שהיא יותר מטומטמת מהילה ומכל הבנות האחרות, ובגלל
זה היא קרעה להילה את המחברת לתנ"ך שהיו לה שם ציורים עגולים
כאלה. ובגלל זה שהיא מטומטמת אף אחת לא רוצה לספר לה איפה
המקום שהן יושבות ומדברות אחרי הבית ספר רק שזהר יודעת שזה
מתחת לעץ, ולא יודעת איזה עץ. אז לפעמים היא כבר לא בטוחה מי
זאת עצמה באמת ומתבלבלת, עד שפעם אחת היא חשבה שאולי רק מתחת
לקשת יהיה לה טוב.

  פעם הם היו רצים אחריה ישר כשיוצאים מהכתה אבל יום אחד
המורה ראתה את זה וגם זהר מצליחה עכשיו להתחבא ואורזת את התיק
עוד לפני שנגמר השעור. היא גם חושבת עוד לפני שהשעור נגמר
מאיפה היום היא תצליח לרוץ (היא כבר מכירה את כל הרחובות) ואיך
היום לא יתפסו אותה והיא תצליח להגיע לרחוב אוליפנט ארבע עשרה
ולהכנס בכניסה של הבניין עם המפתח הכחול, ובודקת אם הוא עוד
בכיס.

  אז היא רצה, ושומעת אותם מאחור צועקים ולפעמים גם צוחקים.
הילדים שמאחורה אין להם צבעים היא חושבת, ורואה את העולם
שמקדימה נצבע, וכל השאר מאפיר. היא כבר לא מסתכלת אחורה ורק
מנסה כבר להגיע לאיזה חנות שיש ברחוב איבן גבירול ולהעלם.
לפעמים היא עושה את עצמה שהיא מתבלבלת בתוך החנות, אבל היום
היא כבר שם הרבה זמן, אז היא קונה ספל ירוק בחנות לכלי בית שיש
שם שתי קומות והמון צלחות וכוסות ודברים. כי עוד נשאר לה קצת
מהכסף שאמא נתנה לה בכיס, ליד המפתח.

  אחרי שמשלמים יוצאים. למרות שהיא היתה רוצה עוד להכנס יותר
פנימה לתוך החנות, אולי לשבת על המדף ולחכות שמישהו יקנה אותה,
ועד אז היא תוכל לשחק עם שאר הכוסות והקערות של המרק או אולי
סתם לשאול אותם שאלות כמו - אבל היא לא מצליחה לחשוב על שום
שאלה, ויוצאת. היא מסתכלת החוצה לאט. הם לא ראו שהיא נכנסה ורק
שלא יראו אותה יוצאת, אז היא קצת מפחדת כשהיא פוסעת. זה בסדר
ברחוב איבן גבירול זהר חושבת, יש הרבה אנשים כשנגמר הבית ספר.
והם לא שם, והיא מתחילה ללכת הביתה.

  כמעט רק הבנים רודפים אחריה. פעם גם הבנות היו רודפות אבל
הן רצות לאט, וזהר רצה מהר. שאם היא לא היתה רצה מהר הם היו
משיגים אותה ומפילים אותה ומכאיבים לה, בשבוע שעבר הם תפסו
אותה, הילדים, ובחצר האחורית של בניין אחד נמוך היא הפכה כחולה
מהבעיטות, וקצת אפורה מאבק. אז אסור להגיע לרחובות קטנים שאין
בהם מבוגרים, ואסור לעצור. לפעמים זה בסדר כי גם זהר שונאת
אותם, ורק שהם הרבה והיא אחת.

    לא תמיד הם רודפים אחריה, וקשה לה להגיד למה רודפים
כשרודפים ולא רודפים כשלא. פעם כשניסתה לשאול (את עצמה) למה
דוקא היום רודפים או למה היום כולם הלכו לשחק תופסת בבית הנטוש
ברחוב בר אילן, היא כל כך הסתבכה שלא הבינה בגלל מי רצים. זה
בגללה שהם מחליטים לרוץ או שזה בגללם, כי אולי הם היו רצים גם
אחרי ילדה אחרת? זה בגלל מה שהיא עושה באותו יום או שסתם באיזה
יום הם מחליטים לרוץ אחריה. או שאולי זה כולם ביחד? וזה נראה
כל כך מסובך עד שאי אפשר בעצם לדעת, אז היא אמרה לעצמה "ככה
זה", ורצתה בכלל לשכוח את השאלה.

  לפנות ערב בחדר של זהר נכנסת השמש מהחלון. לא בכל יום כי
השמש קשורה לעננים אבל הרבה, ובעיקר בתקופה של פסח. פעם זהר
גנבה צינור אחד ארוך מגינה של בניין אחד ברחוב המגיד, ושמה צד
אחד במחזיק של הוילון שתמיד היה בחדר שלה בלי שהיה שם וילון.
זה היה גבוה אבל היא גררה את השולחן ושמה עליו את הכסא ולא
נתנה לאף אחד להכנס עד שהצינור נשאר שם למעלה.

  ואז כשהיתה שמש ורק אבא היה בבית והוא ישן, היא חיברה את
הצינור לברז של האמבטיה. זה היה קשה, כי הצינור היה קצת קטן
מדי, והברז היה קשה ולא רצה להתקטן אז היא דחפה ודחפה ובסוף
הצינור נשאר שם ואפילו הצליח לעטוף קצת את הברז. כשהיא פתחה את
הברז זה השפריץ על החדר של האמבטיה אבל הצינור נשאר מחובר, אז
היא רצה לחדר וסגרה את הדלת (כמה שהיא יכלה כי הצינור הפריע),
כדי שאבא לא יתעורר.

  אבל לא היו שום צבעים והמים רק נפלו על הרצפה והתחילו
להסתובב בחדר. היא עמדה והסתכלה על החלון והשמש שניצנצה מהמים
וניסתה לחשוב למה אין צבעים.  ואז חשבה שזה לא כמו גשם כי כל
המים נוזלים ביחד מהצינור, ולא לחוד. אז היא גררה שוב את
השולחן ושמה את הכיסא והגיעה לצינור עם שתי אצבעות ושמה אותם
ככה שיפריעו למים, ויפזרו אותם שיהיה כמו גשם. והיה רגע קטן
שהיא עמדה רטובה על קצות האצבעות והיד שמושטת למעלה מגיעה עד
הצינור שהיא ראתה את הצבעים עוברים מגג אחד לגג שני וצובעים את
הרחוב, עד שאבא התעורר ופתח את הדלת ואמר:
"זהר!! מה את עושה?  כל הבית מלא מים."
 
  ולפני שהוא סגר את הברז זהר הצליחה להגיד
"תראה אבא, קשת."