מה מביא אדם לשבת ימים רבים ולמלא דפים רבים באלפי מילים
שלדעתו עשויות לעניין אנשים עד כדי כך שיקדישו מזמנם היקר כדי
לקרוא רומן מתחילתו ועד סופו? כיצד נבנית העלילה, מעוצבים
הגיבורים, נבחרים השפה והמילים? אומרים שקל יותר לכתוב רומן
מאשר להסביר כיצד הוא נוצר. אני סבור ששתי המלאכות קשות. אולם
היות ועמדתי במשימה הראשונה וכתבתי רומן פוליטי בשם "גזר הדין
השלישי", אני מניח שאצליח במידה זו או אחרת להסביר גם כיצד הוא
נוצר. וכבר אני יכול להקדים ולומר שכיום איני מאושר משמו של
הרומן. גזר הדין השלישי. שם זה מצלצל באזני כשם של איזשהו
חיבור מלומד שמיצרים כמותו לעשרות בפקולטה למשפטים. "אהבה
קטולה" זה השם החדש שעולה בדעתי, שם המצלצל בצלצולים מוזהבים
של רומנים רבי מכר. גם אהבה וגם קטולה; לא רק אהבה, אלא אחת
שהיא קטולה, אחת שהמיתו אותה. מי המית אותה? מדוע נקטלה? ומעל
לכול, מדוע נתתי את ידי לקושרים שקטלו את האהבה?
 
הרקע לרומן: א. ועדת המשמעת של אוניברסיטת חיפה

ב 1996 התמניתי לראש וועדת המשמעת של אוניברסיטת חיפה, והקייס
הראשון או השני שהובא לפני היה קשור בהפגנה של סטודנטים ערבים
נגד הפגזת צה'ל את כפר קנא שבלבנון, הפגזה שבה נהרגו כמאה
אזרחים לבנוניים. ההפגזה, שנבעה מטעות בטיווח תותחים, הייתה
חלק ממבצע צבאי, שנקרא "ענבי זעם", אשר בא כתגובה להפגזת צפון
הגליל וקריית שמונה בקטיושות על ידי החיזבאללה. ההפגנה לא
אושרה על ידי דיקן הסטודנטים ועל כן הועמדו מארגניה בפני ועדת
המשמעת האוניברסיטאית.
לדין הועמדו שלושה סטודנטים ערבים שנחשדו בארגון ההפגנה.
סטודנטים אלה יוצגו על ידי שנים או שלושה (איני זוכר בדיוק)
מתמחים מהפקולטה למשפטים. לוועדת המשמעת אין מעמד של בית משפט,
למייצגים אין מעמד של עורכי דין, ולדיינים אין מעמד של שופטים
מקצועיים. למרות זאת, ראו מייצגים אלה את עצמם כעורכי דין לכול
דבר, עד שלעיתים חשתי שלפני טוענים סנגורים בסדרת טלוויזיה,
שעוד רגע קט ישלפו איזשהו שפן משפטי, בעל שפם מברשת שחורה
ומונוקול בעינו האדמומית, ויזכו את הנאשמים לכול תרועת
החצוצרות והלמות תופי הצדק המשפטי.
התביעה עוררה מהומה לא קטנה. סטודנטים ערבים הפגינו בכניסה
לאוניברסיטה נגד "המשפט" של האוניברסיטה וביום פתיחת ההליך
המשמעתי הופיעו בקמפוס צוותים של טלוויזיה, מראיינים מתחנות
רדיו שונות, עיתונאים, וכמה חברי כנסת ערבים, שמביניהם אני
זוכר את עזמי בשארה, בגלל הסיגר שלו ועננת העשן שהקיפה את
ראשו, כהילה, באשר יפנה. ריח הסיגר היה לגמרי לא רע.
ההליך נמשך מספר שבועות. איתי בדין ישבו פרופ. מייקל סולטמן
מהמחלקה לסוציולוגיה ואנטרופולוגיה, וד'ר ז'ני הורוביץ מהחוג
לצרפתית. מבלי להיכנס לתיאור ההליך עצמו, אציין רק את אותם
דברים שעשו עלי רושם גדול, משום שרשמים אלה, בסופו של דבר,
היוו חלק חשוב מהגורמים שהביאו אותי לכתוב את גזר הדין השלישי,
דהיינו, את הרומן הפוליטי שאני חפץ לכנותו כיום בשם הסקסי:
אהבה קטולה.
התחושה הראשונה, שליוותה אותי כבר מתחילת הדיון, הייתה שאני
משתתף במחזה, מחזה משפטי, שבו יש תובעים, נתבעים, סנגורים
ושופטים; ושהמתרחש מול עיני הוא מין משחק, טקס, העטוי בגלימה
המסתירה מתחת לקפליה המשפטיים סודות עלומים. ומדוע הרגשתי כך?
משום שלחלק גדול ממה שנאמר בדיון לא היה כל קשר לתלונה של
האוניברסיטה.
זה החל בהפגנה הבלתי חוקית עצמה. ההפגנה, שכפי שציינתי, הייתה
נגד הפגזת צה'ל את כפר קנא, אולם הכרזות שהניפו המפגינים
וקריאות הזעם הקצביות שלהם בעת ההפגנה לא הזכירו ולו גם במילה
אחת את כפר קנא ואת האזרחים הלבנונים שנהרגו בטעות נוראה כול
כך. אם כך, על מה נסבה ההפגנה? על הכיבוש הישראלי, על דיכוי
העם הפלסטיני, על דיכוי הסטודנט הערבי, ועל התקווה הגדולה שיום
אחד ישתחרר העם הפלסטיני בדם ואש מעולו של הכובש הציוני. על זה
בעצם הייתה ההפגנה.
וזה נמשך בתחבולות של המייצגים. הטריקים הכמעט אינסופיים
שהתמשכו לאורך כול הדיון. מה הם לא טענו וסיפרו לנו שם? החל
מזכות השתיקה של הנאשמים, דרך פסקי דין של שופטים שאיש מאיתנו
לא שמע עליהם, עדי אופי, ועדים מומחים שהרצו לפנינו על מקום
וועדת המשמעת במשפט הישראלי ועל חופש הביטוי במדינה דמוקרטית,
וגמור בזוטות פרוצדוריאליות, שאולי יש להן חשיבות בבתי משפט
אזרחיים או צבאיים, אבל אין להם שום נגיעה לוועדת משמעת.
הייתי מלא התפעלות מהוירטואוזיות שלהם, ונשבעתי בנפשי להיות
אזרח הגון ושומר חוק, רק שלא אפול לידיהם, אלוהים ישמור.
והייתי גם מלא התפעלות מהדיינים עצמם (כולל את עבדכם הנאמן),
שעל אף כול הדברת והמלל המשפטי המלומד שאפף אותנו כשמיכת נוצות
ברווז, חמה ומהבילה, לא איבדנו את הכיוון. אוחזים בקרש הצלה,
מתנועעים בתזזית מעלה ומטה על גלי הדברת המשפטית הגועשת הזו,
הצלחנו לראות, על אף עינינו הדומעות ממלח מי המשפטיות, את
האדמה הנכספת שאליה אנו חותרים, כשאנו ממלמלים בלבנו בלי הרף -
זה לא בית משפט, זו רק, למען השם, ועדת משמעת הדנה בעבירת
משמעת, פה באוניברסיטת חיפה. זה רק זה, בשם אלוהים, זה לא פרי
מייסון ולא בג'ץ.
זה לא היה קל. זה לא היה קל לראות כול הזמן את המציאות הפשוטה,
שבסך הכול התלונה דנה בהפרת כללי המשמעת של אוניברסיטת חיפה,
משום שהמייצגים הפיחו מפיהם מעגלי מילים שהסתובבו והתפתלו
בהבזקים של ניסוחים משפטיים (כבודו, מרשי, לטובת שני הצדדים)
סביב נושא חופש הביטוי והדיבור במדינה דמוקרטית. האוניברסיטה,
כך הם טענו, לא הרשתה למרשים שלהם (דהיינו, לנתבעים) לפתוח את
הפה, להפגין, ועשתה הפלייה בוטה משום שהמרשים שלהם הנם בני
המיעוטים. חד וחלק. אין אנו עוסקים כאן בהפרת נוהלי משמעת, אלא
באושיות המשפטיות של המדינה. התשתית הדמוקרטית של המדינה
נסדקה, וראשית הסדק הוא כאן בוועדת המשמעת של אוניברסיטת חיפה;
סדק שהולך ונפער ועומד למוטט את סכר הדמוקרטיה העומד בקושי נגד
מימיה האפלים והשוצפים של הדיקטטורה. מה יש פה בכלל לדבר.

היצירה הראשונה: מחזה הנקרא בשם "הדיין השלישי"

לא פלא הוא, שעם תום ההליך המשמעתי התחלתי לכתוב מחזה בשם
"הדיין השלישי", כמוצא לתחושות התסכול שהצטברו בי במשך ההליך
המשמעתי וכדרך שבה בקשתי להביע את מחשבותיי ורגשותיי אודות
הסכסוך הישראלי-ערבי כפי שסכסוך זה התפרש מול עיני באותה עת.
כתבתי אותו במשך כשנה, למקוטעין, בחרירי אור הבוקעים לפתע
בשגרה האוניברסיטאית האפורה, מתרגם את תמונות ההליך המשפטי
החיות בזיכרוני למשפטים בשפה העברית.
תהליך התרגום לא היה אחד לאחד, למרות שסרט הקולנוע הפרטי של
ההליך המשמעתי, אשר הוקרן על מרקע זיכרוני, כפה את עצמו עלי.
מול תמונות ההליך המשמעתי המתנועעות בראשי, עמדו כללי המשחק של
כתיבת סיפור (כי גם מחזה מספר סיפור), אשר דרשו במפגיע לשנות
ולעבד את החומר ההיולי. השינוי הקיצוני ביותר היה בדמויות,
אחריו מייד צעדה העלילה, ובסוף התנהל לו לאיטו המסר של המחזה,
התשובה, לשאלה "נו, אז מה אתה רוצה להגיד במחזה הזה? ובבקשה
לקצר, בשניים שלושה משפטי-טלוויזיה קליטים לכול אוזן, אפילו
לזו הסתומה בפקק שעווה".

שינוי חשוב שהכנסתי בעת כתיבת המחזה קשור לנאשמים ולמייצגים.
במקום שלושה בחורים, סטודנטים ערבים, הצבתי במרכז הדרמה
סטודנטית ערביה מוסלמית. שינוי זה הופיע מיד עם כתיבת השורות
הראשונות של המחזה. ומסיבה זו, מסיבת מידיותו של השינוי, אני
מתקשה להסבירו. מרלין איברהים, הסטודנטית שנאשמה בארגון הפגנה
בלתי חוקית, צצה לה לפתע פתאום והחלה להתנועע לה שם בין שורות
המחזה. בדיעבד אני יכול להצביע על שתי סיבות עיקריות שהביאו
אותי להמיר שלושה סטודנטים ערבים בסטודנטית אחת.
על אף שכול אדם הוא בחזקת עולם ומלואו, לא הצלחתי להבחין בזמן
הדיון המשמעתי, אז ב ,1996 בין שלושת הנאשמים כדמויות נפרדות
והם נתפסו בעיני כצללית ישותית אחת, משום שהם עצמם לא פתחו את
הפה לאורך הדיון כולו, והכול הוצג ויוצג על ידי המתמחים
במשפטים. שלושתם נראו לי, אפוא, כתקדים משפטי אחד ארוך המשתרע
לעייפה על אלפי משפטים שנאמרו באותו נוסח. לא הייתה לי ברירה,
והייתי חייב ליצור אשיות חדשה, מעניינת, שסביבה אוכל לרקום את
עלילת המחזה.
למרלין הענקתי מייצג אחד, את שלום אהרוני, סטודנט לדוקטורט
מהפקולטה למשפטים. על שלום זה ניתן לומר דבר אחד ברור, הוא
ייצג בהצלחה גמורה את המתמחים למשפטים מ 1996. הוא היה עורך
הדין של מרלין ובטא בעוז ובנחישות את כול התכססנות והלהטוטנות
המשפטית שסבלתי ממנה ב 1996. לומר את האמת, הוא השתלט על המחזה
בעזוז ובחוצפה כה גדולים, עד שאבי עוז, ראש החוג לתיאטרון
לשעבר, וגם ידידי אדיר כהן, אמרו לי שחובה עלי לקצץ בפטפטת שלו
משום שהיא מפילה עליהם שיממון נוראי במקרה הרע ותרדמה עמוקה
במקרה הטוב.  
או. קי, מדוע, אם כן, בחרתי בסטודנטית כנאשמת? הרי במציאות
נאשמו סטודנטים ערבים ולא סטודנטיות ערביות. כאן נכנסת הסיבה
השנייה לשינוי, שלא הייתה קשורה להליך המשמעתי עצמו, אלא שנבעה
מכללי המשחק של כתיבת סיפור טוב. וסיבה זו הייתה המחשבה שניתן
לפתח רומן רב תהפוכות בין מרלין איברהים, הסטודנטית הנאשמת,
ולבין המייצג היהודי שלה מהפקולטה למשפטים. רומן העשוי להשליך
שתי דמויות אלו להרפתקה שאת סופה אז, לא צפיתי מראש.
מאמר מוסגר ראשון: האם היצירה כולה ידועה לסופר מראש?
האם הסופרים יודעים מראש לאן הם הולכים או שהם מתיישבים ליד
השולחן מתוך איזשהו כורח מסתורי והדברים נשפכים מהם מכוחה
העלום של ההשראה? בקיצור ולעניין, האם האמן מודע למה שהוא
עושה? או שהוא רק מכשיר כתיבה אוטומטי לתת-ההכרה שלו? אין לי
תשובה לשאלות אלו. בקושי אני מצליח להבין כיצד הדברים קורים
אצלי. כול מה שאני יכול להציע הן דוגמאות, אנאלוגיות.
אומרים שמוצרט כתב את המוסיקה האלוהית שלו במכה אחת, בלי אף
שגיאה, בלי לתקן, כשהכול זורם ממנו בשלמות, כמו מפל מים צלולים
וטהורים. אומרים שכך כתב גם רוסיני את "הספר מסביליה", אחת
האופרות היפיפיות והנפלאות ביותר, אופרה אשר מצליחה להציל אותי
ביפי צליליה מימי ייאוש קודרים מטבעו האכזרי והמרושע של האדם
ונופחת בי רוח אופטימית שאולי עוד יש תקווה לאדם אם הוא מסוגל
לכתוב מוסיקה אביבית וחייכנית שכזו. מספרים שרוסיני, האיש השמן
והזללן הזה, שסבל מטחורים קשים, כתב את האופרה הזו תוך שבועיים
כשהוא שוכב על גבו, ולאחר שהתפנה מהעיסוק הרציני של כתיבת
מתכונים לתבשילים פיקנטיים.  את לוח הכתיבה שם על ברכיו
השמנמנות וכתב. מדי פעם היה מתנמנם ודפי התווים נפלו על הרצפה.
כול אדם, אפילו הוא גאון מוסיקאי, היה גוחן ומרים את דף
התווים, אבל לא רוסיני. יתכן שהכרס הפריעה לו, או שעצם המאמץ
להתכופף נראה לו כמשימה בלתי אפשרית, ולכן האיש הזה רוסיני,
בלי להניד עפעף, כתב את דף התווים כולו מהתחלה במין קלות כזו
המעוררת קנאה והערצה.
שני קומפוזיטורים אלה נראים לי כמי שהמוסיקה שלטה בהם במן כורח
מוזר והם רק היוו מעין צינור, מכשיר כתיבה למוסיקה הנפלאה
והמושלמת שהתנגנה להם שם בראשם.
לצערי הרב, ובלא מעט קינאה, אני נאלץ להודות שאני רחוק מהם
כמרחק בין מזרח למערב. ברוב המקרים אני חייב לדעת מראש, בפרוט
רב, את מה שאני עומד לכתוב, לאן אני רוצה להגיע, עד כדי כך
שלעיתים אני יכול לכתוב את משפט הסיום. כמובן שתוך כדי כתיבה
אני משנה דברים, משום שרעיונות קודמים נראים לי תפלים ורעיונות
חדשים הולכים ונוצרים עם הכתיבה. בקיצור, אני כותב צעד קדימה
ומתקן שניים אחורה. איני יכול לשבת סתם מול הנייר ולהתחיל
לכתוב, פשוט משום שאיני יודע מה לכתוב. תחילה עלי לגלגל את
הסיפור בראשי, לראות ולשמוע אותו, ואז להתחיל במאבק הזה שבו
אני יוצק את הרעיונות למשפטים בעברית ומתחיל ללוש את הבצק הזה
עד שהוא לובש צורה של סיפור.
פה חובה עלי לדייק. מה שאני יוצר בדמיוני אינו בשום פנים ואופן
סידרה מדויקת של משפטים שאותם לבסוף אני שולף מזיכרוני וכותב
ישירות על הנייר. מה שיש לי בראש הוא לא זה. מה שאני חווה הוא
מין רישום ויזואלי-לשוני, קווי מתאר, שנפרט לפרטים תוך כדי
כתיבה. אולם אין התפרטות זו דומה לפיתוח מתמטי מדויק, אלא
פיתוח שמשתנה בכיוון, בצבע, במילים ובסגנון תוך כדי כתיבה,
משום שתוך כדי כתיבה פועלת במקביל גם מין ישות מבקרת, מין עין
דורסנית שכזו, האומרת לי מדי פעם (בעצם, פעמים תכופים מדי
לטעמי) "שמע ידידי, מה שכתבת עכשיו הוא קשקוש מקושקש ... המשפט
הזה הוא שטות גמורה ... ואת זה פשוט מחוק מיד, ממש בושה
וחרפה."
אין לי מושג איך אחרים כותבים. גם אין לי מושג אם  מוצרט
ורוסיני שמעו וראו בדמיונם את כול התווים של המוסיקה שלהם,
מפורטים בהתאמה לכול כלי הנגינה השונים, או שהם פשוט שמעו את
המוסיקה בראשם, כאחדות אחת אלוהית, ולאחר מכן בשלב המעשי של
הכתיבה, החלו לפרק אותה באופן טכני לכול המרכיבים הבו-זמניים
שלה. אבל ישנן גם דרכים אחרות. פעם שמעתי טיפוס אחד שסיפר
לבחורה העומדת לצידו שהתחיל לכתוב רומן מתח, המתחיל באפיזודה
המרנינה שבה הוא מתעורר בבוקר והנה שוכבת לצידו יפהפייה מדהימה
בערום מלא, נערת חלומות שאותה לא הכיר. ומה קרה? שאלה זו
שעומדת לצידו. לא יודע, השיב, עדיין אין לי מושג מי זו
היפיפייה בערום. אין לי ספק, אפשר ללכת בדרכים רבות מנקודת
מוצא זו, שבמחשבה שנייה, היא נקודת מוצא לגמרי לא רעה.

              ונחזור למרלין איברהים. למה, יקשה המקשה, לא
בחרת בנאשם ובמייצגת? הרי במציאות נאשמו סטודנטים ולא
סטודנטיות; והרי גם כך עשוי להתפתח רומן בין השניים. התשובה
נעוצה במציאות עצמה, בעובדה שמרבית הסטודנטים הערבים בחיפה הם
מהמין היפה. סטודנטיות אלו הרשימו אותי, מחד, ברצון העז שלהן
להשתחרר מהמסורת הערבית הכובלת בעזרת ההשכלה שמספקת להן
האוניברסיטה, ומאידך, בפיתוח הזהות הפלסטינית שלהן. זו מזיגה
מעניינת שמציתה את הדמיון.
חוץ מזה, חשבתי לי ביני לבין עצמי, שאחרי כל הרומנים האלה
שנכתבו על ידי סופרים ישראליים שבהם האהובה היא יהודיה והמאהב
הוא ערבי, הגיע הזמן להפוך את היוצרות. השאלה שהדליקה אותי
הייתה מה עשוי להתפתח בין הנאשמת, מרלין איברהים, לבין המייצג
שלה, זה אשר מגן עליה מפני השלטונות, שלום אהרוני? חוץ מזה,
אני חייב להודות, שמרלין היא ממש חתיכה לא נורמאלית, בעלת
פיגורה מהממת בחיטוביה. אז מי בכלל הולך להחליף אותה באיזשהו
נאשם ממין זכר, אפור ושטוח?

בנוסף לכך, הכנסתי שינויים בדמויות הדיינים, בדמויות העדים,
הרחבתי את עלילת המחזה ושזרתי את ההליך המשמעתי כחלק מעלילת
תככים וקנוניות באוניברסיטה. גרעין המחזה נסב על יחסי
יהודים-ערבים, על השאיפה של הערבי-ישראלי להשתחרר מעול הכיבוש
הציוני בדם ואש, ועל הקונפליקט הפוליטי-מוסרי המקנן בלב
הישראלים עצמם: בין היות המדינה מדינה דמוקרטית, שמחייבת
התייחסות שוויונית לבני המיעוטים ולפלסטינים שבגדה, ולבין הפחד
התמידי מפני תבוסה במערכה שמתנהלת בינינו לבין הערבים כבר כמאה
שנה, דהיינו, דחף ההישרדות.
אני נזכר שב 1980, בעת שהייתי בשבתון באוניברסיטת מישיגן
שבארה'ב, ישבתי על כוס קפה עם שני ידידי קית סטאנוביץ' וטד
לנדאו. לאחר שמיצינו את הדיון בכישלון הנוסף של קבוצת הפוטבול
"האריות", הקבוצה המקצועית של מישיגן, בין פיהוק לפיהוק שוחחנו
גם על פוליטיקה. כדי להמחיש את מצבה של ישראל, שאלתי אותם אם
הם יכולים להעלות בדעתם את האפשרות שצבא סובייטי יצעד ברחובות
וושינגטון די. סי.? התדהמה על פניהם אמרה הכול, ומתוך נימוס הם
הבליעו חיוך לעגני ואמרו שאין איש באמריקה שדבר כזה יעלה
בדעתו. ואני אמרתי, ידידי הטובים, אין ישראלי, אין גם אחד כזה,
שבתוך בטנו לא מקנן הפחד הנורא שיום אחד עלול צבא ערבי לצעוד
ברחובות תל-אביב.

יושב ראש ועדת המשמעת הוא פילוסוף, אהוד אשד, הנקרע בין שתי
המגמות הסותרות של החברה הישראלית: מצד אחד, אנו דמוקרטיה,
ומצד שני, אנו מדינה הנאבקת על עצם הישרדותה (וראה מלחמת
יום-כיפור ב 1973), מדינה שזכר השואה חי בה בעצם מהותה כמדינה
יהודית. אהוד, אם כן, מחפש את העובדות הטהורות על אף שכפילוסוף
הוא יודע שחיפוש כזה נועד לכישלון. על כן, הוא בורא לו חבר
דמיוני, מין אשיות פרקטית אחרת, שאיתו הוא מתווכח, חבר המנסה
בלי הרף להציב אותו בחזרה על קרקע המציאות.
סגנית יושבת הראש, שולמית בראל, היא פרופסור מלא, אישה יפה
קרת-מזג, אנוכית ואינטרסנטית, המנצלת כול הזדמנות להשיג את
מטרותיה האישיות. במקרה הנוכחי היא מתמרנת, מסכסכת ומנתבת את
גזר הדין של מרלין איברהים בהתאם למימוש מאווייה להיבחר לרקטור
אוניברסיטת חיפה.
עדינה ארליך, סגנית נוספת ליושב הראש אהוד אשד, היא אישה
סימפטית, שבני משפחתה נכחדו בשואה, ולכן אינה יכולה שלא לראות
את גזר דינה של מרלין מנוקדת הראות של מאבק על הישרדותה של
מדינת ישראל. היא אישה מאד אמוציונאלית ומצפונית ולכן גם אינה
מסוגלת לדרוך על אדמת גרמניה - תנאי בעל יעבור לצורך קבלת
ירושה גדולה.
בנוסף לכך יצרתי את דיקן הסטודנטים, שמשון אילון, כאדם דתי,
ימני קיצוני, המשקר בוועדת המשמעת בלא להניד עפעף. בכך אולי
הבעתי את הרתיעה שלי מהיהדות האורתודוקסית הקיצונית שמנסה
להשליט עצמה על המדינה; יהדות משיחית קיצונית, שהיוותה קרקע
פורה להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין.

קו זה של ביקורת חברתית-פוליטית, הבא לידי ביטוי במיוחד
באמצעות הדמויות של שולמית בראל ושמשון אילון, ממשיך להופיע גם
ברומן. והוא, יותר מכול, משך את תשומת לב המבקרים של הספר,
שראו בו רומן ביקורתי-חברתי המציג את האוניברסיטה באור לעגני,
סאטירי, שמטרתו לקרוע את הלוט מעל מגדל השן האקדמי ולהראות שגם
האקדמאים הינם בני אדם קטנוניים כמו כולם. לי אישית, אין שום
וויכוח עם תפיסה זו. מעולם לא ראיתי את האקדמאים  כיצורים
הנעלים על יתר הבריות.      


הרקע לרומן: ב. ערפאת אומר "לאא"

בסוף כהונתו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, התקיימה בקמפ
דיויד פגישה משולשת בין נשיא ארה'ב ביל קלינטון, יאסר ערפאת,
ואהוד ברק. המטרה הייתה לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני
ולהקים מדינה פלסטינאית. ברק הציע לערפאת כמעט את כול הגדה
(כתשעים ושישה אחוז מהשטח, אם איני טועה), למעט התנחלויות
גדולות, שעבורן הוא הציע שטח חלופי בישראל. הצעה זו כללה גם את
החזרת ירושלים המזרחית, חוץ מהשטח של הכותל המערבי. איני סבור
שאיזשהו ראש ממשלה בישראל עשוי היה להציע הצעה שכזו. זה היה
הימור גדול. זו הייתה הצעה כה נועזת, שאני חששתי שהיא לא תעבור
בכנסת גם אם ערפאת היה מקבל אותה. ולו לא הייתה עוברת בכנסת,
לאחר שערפאת היה מכריז קבל עם, בנוכחות נשיא ארה'ב, על תום
הסכסוך, מצבה של ישראל היה בכי רע, כולל משבר חמור עם הגדולה
שבידידותיה - אמריקה. אבל ערפאת אמר לאא נחרץ: ללא חזרת כארבעה
מליון פליטים ערבים מ 1948 וצאצאיהם לתוככי מדינת ישראל אין על
מה לדבר; ללא מימוש זכות השיבה, חבל על הזמן. אמר לאא, והחל
באינטיפאדה מזוינת, חבלנית, הכוללת טרוריסטים-מתאבדים
מתפוצצים. פעילות טרוריסטית הנמשכת עד היום.
עבורי, שמאלני שהאמין אמונה שלמה בדרכם של רבין-פרס, שהנה הנה,
עוד מעט, ישכון שלום בינינו לבין שכנינו הערבים, במזרח תיכון
חדש, פיצוץ ועידת קמפ-דיויד והתחלת האינטיפאדה המזוינת, היה
בבחינת קריעת המסכה מעל פרצופו האמיתי של ערפאת והתייצבות
מפוכחת מול מציאות קשה ומאיימת. והרי ערפאת זה, הוא אשר ביטל
את האמנה הפלסטינית הקוראת להשמדת מדינת ישראל ואשרר את ביטולה
בעזה בנוכחותו של נשיא ארה'ב, ביל קלינטון, ולנוכח כול העולם
כולו. מה ערך ביטול זה? מה ערך אשרור זה? כקליפת השום.
הסכם אוסלו התפוצץ בפני כבלון שנדקר בסיכת הצעתו של ברק. אני
מוכן להודות בלי בושה, שאני האמנתי, ואמונתי זו לא הייתה אלא
חלום בהקיץ שהתעוררתי ממנו ברעש קריסת ועידת קמפ-דיויד וקולות
מלחמה חדשה. וכשמאלני שהתפכח, שאלתי את עצמי כיצד קרה הדבר
שעיני נאטמו והלכתי שולל אחרי מקסם שווא, אחרי דיבורים חלקלקים
ונעימים לאוזן?
מאמר מוסגר שני: האמנה הפלסטינית
האמנתי בביטול האמנה הפלסטינית, על אף שמעולם לא קראתי אותה.
ידעתי שהיא מבטאת שאיפה עמוקה לחיסול המדינה, אולם מעולם לא
התייצבתי מול המילים עצמם. האמנתי בביטולה. אולם עתה אחרי הלאא
המהדהד של האיש ערפאת, האיש שעמד מאחרי ניסוח האמנה, הבנתי
שלאמתו של דבר לא ניתן לבטלה, פשוט משום שהפלסטינים מעולם לא
השלימו עם קיומה של מדינת ישראל, פשוט משום שהפלסטינים לא
ויתרו על שאיפתם להרוס את המדינה, לשחרר את השטח הכבוש ולהקים
מדינה פלסטינית גדולה מהצפון לדרום ומהירדן לים. ואז בפעם
הראשונה קראתי מאלף ועד תו את האמנה הזו.
אני ממליץ לפני חברי השמאלנים המפוכחים והבלתי מפוכחים, ויתר
הישראלים, לקרוא את האמנה הזו. איני יכול להבין מדוע לא קראתי
אותה קודם לכן; אולי מאותה סיבה שאנו בטיפשותנו איננו לומדים
ערבית כשפת חובה. הערבים דוברים עברית, אבל אנחנו, שמוקפים אנו
בים ערבי עוין, ושבתוכנו נמצאים כעשרים אחוז מאזרחי המדינה
שהנם ערבים ישראליים המזדהים עם הפלסטינים ורואים עצמם כבעלי
זהות פלסטינית, אנחנו, מאיזושהי סיבה מוזרה, בגלל מין עצלות
שבשגרה ונטייה לאשליות ולבריחה לחלומות, איננו מטריחים את
עצמנו ללמוד ערבית וגם משלים את עצמנו שמה שכתוב באמנה לא
חשוב. כי הרי אנו בני העם של "נעשה ונשמע", ולכן איננו סבורים
שיש חשיבות למה שאומרים, אלא רק למה שעושים, מבלי להבין (כי
הרי קודם כול אנו עושים) שלא ניתן לעשות דבר מבלי שקודם מבינים
מה שיש לעשות; שאי אפשר לנהוג במכונית מבלי שקודם לכן למדנו
והבנו כיצד יש לעשות זאת.
ובכן מה נאמר באמנה הזו, באמירה הזו שמבטאת בבהירות חדה את
מהות רוחם של הפלסטינים? הבה ונשמע.  
בסעיף 3 נאמר "העם הערבי הפלסטיני הוא בעל הזכויות החוקיות
במולדתו והוא יגדיר עצמו אחר שיסתיים שחרור מולדתו בהתאם
לרצונו ואך ורק לרצונו ובחירתו" (י. הרכבי, האמנה הפלסטינית
ומשמעותה, ירושלים, פברואר 1971).
ובכן, הזכות על אדמת ישראל היא רק של הפלסטינים ולא של
היהודים. בסעיף הבא, סעיף 4 , האמנה קובעת שפלסטינאיות היא
תכונה נורשת דרך האב, ובסעיף שאחריו האמנה קובעת את זכות השיבה
הפלסטינית.
סעיף 5: "הפלסטינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו משכן קבע
בפלסטין עד לשנת 1947, אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה. כל
מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה
לה הוא פלסטיני."
ליהודים אין מקום בחבל ארץ זה שאנו קוראים לו ישראל והערבים
קוראים לו פלסטין. מי שבעל הבית כאן הוא הפלסטינאי. לא לגמרי
מדויק, משום שסעיף 6 קובע ש"היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין
עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים."
וממתי החלה הפלישה הציונית? מ 1917! עד אז נחשבים היהודים שגרו
בישראל לפלסטינאים! כול אלה שגרים בישראל אחרי 1917, דהיינו,
כול יתר היהודים - החוצה. הם בבחינת זרים שאין להם זכות ישיבה
כאן ועליהם לעזוב.
ואיך תוכנית זו תמומש?
סעיף 9 " המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין והוא,
לכן, אסטרטגיה ולא טקטיקה. ... להמשיך במאבק המזוין ולהתקדם
לקראת המהפכה העממית המזוינת לשחרור מולדתו, ולחזור אליה,
לשמור על זכותו לחיות בה חיים טבעיים, ועל קיום זכותו להגדרה
עצמית, ולריבונות עליה."
בקיצור ולעניין, יש לחסל את מדינת ישראל ולשחרר את כול שטחה
בעזרת החרב. אין פה שום אפשרות לפתרון מדיני, לפשרה, רק דרך
הכוח הצבאי, בדם ואש. אין שום פתרון אחר, רק מדינה פלסטינית.
סעיף 21 "בבטאו את עצמותו במהפכה הפלסטינית המזוינת, דוחה העם
הערבי הפלסטיני את כל הפתרונות שהם תחליף לשחרור פלסטין
בשלמותה, ודוחה את כל התוכניות שמטרתן חיסול הבעיה הפלסטינית
או בינאומה."
ואיך רואים הפלסטינים אותנו, את היהודים? את היהדות?
סעיף 20 " ... טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודי
לפלסטין אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה, או עם
מרכיבי המדינה במשמעותם האמיתית, היהדות כדת שמימית (הינו של
התגלות) איננה לאומיות בעלת מציאות עצמית, וכמו כן אין היהודים
עם אחד, שלו אישיותו העצמית, אלא הם אזרחים במדינות שבהן הם
מצויים."
ושוב בקיצור ולעניין, היהודים הם בעלי ייחוד דתי בלבד ולכן אין
הם לאום ואין הם צרכים למדינה - החוצה בחזרה אל הגלות, שם תהיו
אזרחים בני דת מושה. ולא רק זאת, הערבים גם אינם חושבים
ומדברים על מדינה דו-לאומית, אלא אך ורק על מדינה ערבית,
פלסטין.
ומה חושבים הפלסטינים על הציונות?
סעיף 22 "הציונות היא תנועה מדינית הקשורה קשר אורגאני
באימפריאליזם העולמי והיא עוינת לכל תנועת השחרור והקידום
בעולם. היא תנועה גזענית קנאית בהווייתה; תוקפנית,
התפשטותית-התיישבותית במטרותיה; היא פשיסטית-נאצית באמצעיה.
..."
מה יש פה לסכם ולהגיד? הציונות וישראל יוצאים באמנה שחור
משחור. הציונות הגזענית, פאשיסטית-נאצית וישראל הם חלק
מהאימפריאליזם העולמי שכובש את הערבים. יש לשחרר את פלסטין.
ולמה יוביל שחרור פלסטין בכוח המלחמה?
סעיף 16 "מבחינה רוחנית, שחרור פלסטין יעניק לארץ הקדושה
אווירת שלווה ונחת שבצילה יישמרו כל המקומות הקדושים, ויבטח את
חופש הפולחן והביקור לכולם בלי הבחנה, או הפליה של גזע, צבע,
שפה או דת. משום כך מייחלים הפלסטינים לסיוע כל הכוחות
הרוחניים בעולם."
זה סעיף המעלה חיוך מריר ואכזרי על השפתיים. אחרי שהיהודים
כולם יושלכו לים (כי הרי מאלה שחיו כאן לפני 1917 נשארו כיום
מתי-מעט של יהודים-פלסטינים), על מי יחול סעיף זה? אבל החיוך
הוא דו משמעי, משום שחזון מוסרי-הומאני דומה העלו בלבם גם
הציונים שראו את עצמם כמביאי התרבות המערבית המתקדמת אל
המזרח-התיכון הפרימיטיבי, המפגר. (עניין זה יטופל בהמשך הדברים
לכשאדון בספרו של הרצל, אלטנויילנד.)

              ולאור כול זאת עולה השאלה: מהו הקשר בין הערבי
הפלסטיני לבין הערבי אזרח ישראל? נכון הוא שהערבים הישראלים לא
חתמו על האמנה הפלסטינית, ונכון יהיה גם להעריך שרוב רובם
הגדול נאמן לחוקי המדינה. אולם מ 1967 חל אצלם שינוי ההולך
ומקצין: הם מזדהים עם הפלסטינים ורואים עצמם כחלק מהעם
הפלסטיני. כתוצאה, מידת שיתוף הפעולה המעשי בינם לבין
הפלסטינים הולך וגבר: העזרה הממשית שנותנים הערבים הישראלים
לטרוריסטים פלסטינים הולכת וגוברת ומגיעה לממדים מדאיגים;
ובסוף תקופת ממשלת ברק, באוקטובר 2000, פרצה כאן בישראל
התקוממות ערבית ישראלית אלימה, מעין אינטיפאדה קטנה,
אינטיפאדונת, של ערביי ישראל. במילים פשוטות, התמיכה של ערביי
ישראל בטרור הפלסטיני המזוין נגד ישראל באה לידי ביטוי ממשי.

אם כך, מה השתנה מאז 1948, מאז מלחמת העצמאות שכללה התקפות
קשות של ערביי ישראל ושל חמש מדינות ערביות (ועזרה מאסיבית של
שתי מדינות נוספות) על ישראל?
לאמתו של דבר, באופן בסיסי, שום דבר לא השתנה. הפלסטינים עדיין
רואים בארץ ישראל את נחלתם הבלעדית וגם הישראלים רואים בארץ
ישראל את נחלתם הבלעדית. גם ההבדלים העקרוניים בין שני עמים
אלה לא השתנו. בעוד שישראל אינה יכולה לאפשר לעצמה להפסיד באף
מערכה, משום שתבוסה היא הכחדת המדינה והשמדת היהודים, הערבים
והפלסטינים יכולים לסבול תבוסות רבות, מבלי שחרב ההכחדה תתנופף
מעל ראשם. בעוד שהפלסטינים רואים בגדה ובארץ ישראל את הנחלה
שלהם בלבד - את פלסטין, מרבית הישראלים מוכנים לראות בגדה את
נחלת הפלסטינים. בעוד שלפי התפיסה הפלסטינית לישראלים אין קיום
ויש להשמידם, סבורים הישראלים שלפלסטינים יש קיום בגדה. בעוד
שלישראלים אין מקום אחר בעולם חוץ מארץ ישראל, לפלסטינים יש
מקום, נחלה, משלהם - הגדה. הפלסטינים, אפוא, דבקים עדיין
בשאיפה העמוקה לחסל את המדינה בכול דרך ואמצעי, ואנו,
הישראלים, חייבים להמשיך במאבק אלים של הישרדות, מאבק שהחל
לפני כמאה שנה וכנראה שימשך עוד שנים רבות.
אני הפכתי לשמאלני מפוכח. אדם כזה, מחד, יודע בפיקחון גמור
שלפנינו מאבק אלים, מר וממושך של הישרדות; שעצם קיומנו תלוי
בכוחות הביטחון ושאלה הם, בסופו של דבר, העומדים בינינו לבין
הכיליון. מאידך, אדם זה הוא מפוכח וראלי ויודע ששליטה על עם
אחר סופה רע. אין הוא מעוניין להילחם עד בלי די בפלסטינים,
להסתבך עם העולם הערבי כולו, ולכן הוא פתוח למשא ומתן עם
הפלסטינים העשוי להביא רגיעה באלימות (בשלב הראשון) ואולי אף
לשלום הנכסף הקשור בהקמתה של מדינה פלסטינית לצידה של ישראל.

אין לי כול ספק שאנשים רבים עשויים לחלוק על דעותיי, אשר
עשויות להיתפס בעיניהם כאופטימיות מדי או כפסימיות מדי.
פסימיות מדי, משום שהינה מצרים וירדן כרתו עמנו ברית שלום -
עובדה; אופטימיות מדי, משום שגם מדינות אלו עשויות להתחבר
למלחמת ג'יהאד כוללת נגד המדינה ברגע שישראל תחלש וארה'ב תוריד
את חסותה ממנה. יתכן מאד. אולם מה שקובע כאן הוא שדעותיי אלו
הן שהביאו אותי, בסופו של דבר, לשלב חדש בכתיבה, לעבד את המחזה
ולהפכו לרומן פוליטי.

היצירה השנייה: רומן פוליטי בשם "גזר הדין השלישי" (ואשר טוב
היה לו קראתי לו בשם "אהבה קטולה")

כפי שאמרתי לעייל, הסיבה העיקרית לכתיבת הרומן הפוליטי, גזר
הדין השלישי, היה המהפך בהשקפותיי הפוליטיות, ההתפכחות שלי
מחלום המזרח התיכון החדש (מהסכם אוסלו). דהיינו, הרגשתי שהמחזה
לא בטא התפכחות זו. המחזה בטא מידה מסוימת של אופטימיות עתידית
הקשורה ביחסי ישראל-פלסטין ולא שיקף את הפסימיות החזקה שאפפה
אותי לאחר כישלון ועידת קמפ-דיויד ופרוץ האינטיפדה המזוינת,
אינטיפדה שאני קורה לה בשם "אינטיפאדת המתפוצצים".
הרגשתי שהדרך המתאימה לשקף הלך רוח זה לא תבוא לידי ביטוי
בהרחבת המחזה (על ידי מונולוגים, וויכוחים, או יצירת סצנות
דרמטיות חדשות), אלא על ידי כתיבת רומן, שבעזרתו אני עשוי
להביע את שבליבי טוב יותר. אני סבור שגם העובדה שלא נמצא למחזה
שלי "הדיין השלישי" במאי בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת חיפה
שייקח עליו את הפקת המחזה, על אף המלצתו של ידידי אבי עוז, אשר
הקדיש לי מזמנו היקר על מנת לשפר את המחזה, תרמה לעניין.
הגעתי, אפוא, למסקנה שאני שולט ברזי כתיבת סיפור קצר ורומן טוב
יותר מאשר ברזי כתיבת מחזה.
השינוי העיקרי והחשוב שהכנסתי ברומן היה קשור במערכת היחסים
שבין מרלין איברהים לבין שלום אהרוני, המייצג שלה בוועדת
המשמעת. במחזה עצמו ישנה רק סצנה אחת קטנה שבה משוחחים מרלין
ושלום אודות התנהלותו של ההליך המשפטי. תוך כדי שיחה, מילה פה,
מילה שם, מבט שמתארך לו, נוצר רמז ראשוני להנץ משיכה רומנטית
בינם. אבל זה הכול. מעבר לזה, לסצנה קטנה זו, שום דבר. היום,
בדיעבד, אני תוהה מדוע לא פיתחתי את הקו הזה? הרי אמרתי במפורש
שבחרתי בנאשמת ובמייצג משום שעשוי היה להתפתח בינם רומן. מדוע,
אם כן, השארתי את זה כך, ניצן שלא הנץ? לומר את האמת, גם אם
הייתי חותך סצנה זו, משמיט אותה מהמחזה, דבר לא היה נגרע,
המחזה לא היה נפגע מכך! הסצנה הזו, במילים פשוטות, לא הייתה
חיונית למחזה.
אני סבור שלא פיתחתי את הרומן בין מרלין לבין שלום, משום שבכך
לא הייתה נתרמת שום תרומה ממשית למה שרציתי לומר במחזה. ההפך,
התמקדות על נושא זה הייתה עשויה לפגום בעמוד השדרה של המחזה.
כפי שציינתי למעלה מטרת המחזה הייתה לתאר את ההתנגשות שבין
המאוויים של ערביי ישראל לבין המאווים המסובכים והסותרים-עצמית
של הישראלים; מאוויים הנמצאים בסכסוכים פנימיים קשים בין תפיסת
המדינה כדמוקרטיה לבין הפחד מפני כיליון והמאבק להישרדות, בין
ניצול כול הזדמנות למימוש אינטרסים אישיים, ובין דתיות
קיצונית, משיחית חובקת כול. היכן ימצא מקום לאהבה ביו ישראלי
לבין ערביה מוסלמית, פלסטינית, במים גועשים אלה?
אהבה על רקע כזה יכולה להתפתח לשני כיוונים נוגדים: למימוש מלא
על אף המכשולים, או להתפוגגות והתרסקות האהבה על המכשולים.
בשני המקרים נדרשת עלילה חזקה, אשר עשויה להאפיל על המטרות
שהצבתי לי בכתיבת המחזה. יתכן שניתן לעשות זאת, לשזור סיפור
אהבה עזה בעלילת ההליך המשמעתי, אולם בהתחשב באמונה הפוליטית
הקודמת שלי, לא הייתי מוכן או מסוגל לעשות זאת. מאחר שהאמנתי
בשלום המתקרב (על אף רצח ראש הממשלה יצחק רבין, רצח שצמח על
רקע דתיות-לאומנית קיצונית), קשה היה לי לתפור מחזה שבו האהבה
מתרסקת על המכשול הפוליטי-לאומני. לא חפצתי להוסיף על הסכסוך
הישראלי-ערבי גם שבר נוסף, שבר האהבה שמסמל שבר בין העמים, כי
הלוא היינו עומדים, כך האמנתי, לפתחו של עולם חדש וטוב. מצד
שני, לא יכולתי ללכת בעקבות הקו השני שלפיו האהבה מנצחת למרות
הכול, משום שסוף כזה נראה לי פשוט מתוק מדי, לא מציאותי, ולא
עולה בקנה אחד עם מטרתי לבטא את הקונפליקט הישראלי-ערבי והיחס
המורכב שלנו, הישראלים, לסכסוך זה. זה פשוט לא נדבק טוב.
מאמר מוסגר שלישי: רומאו ויוליה
אולם עתה, לאחר ההתפכחות, יכולתי לפתח את מערכת היחסים בין
מרלין לשלום, ואכן חלקים גדולים ברומן מיועדים לשני אלה. השאלה
שעמדה לפני היא באיזה קו של פיתוח יחסי אהבה לבחור? האם אבחר
בקו התפתחות שבו לאהבה אין כול סיכוי, משום, שלצערי, כיום לא
נראה לי שיש סיכוי לכינון יחסים נאותים בין ישראל לפלסטינים
(ושוב, הלוואי ואתבדה). או שאבחר, למרות זאת ובניגוד למציאות,
בקו שבו האהבה מנצחת, על אף היריבות הפוליטית-לאומנית של מרלין
ושלום. ברגע שעלתה בראשי שאלת הבחירה ידעתי שני דברים: במה
שאני הולך לבחור, ושעלי לחזור ולקרוא את רומאו ויוליה. למחזה,
כפי שיתברר בהמשך הדברים, הייתה עלי השפעה גדולה.  
הינה מחזה המתאר זוג אוהבים הבאים ממשפחות יריבות. נכון שהסוף
הוא טרגי ושקספיר ממית את יוליה ואת רומאו, אולם האהבה שבינם
נתפסת, למרות הסוף המר, כעדות לאהבה הגוברת על הכול. המחזה
הוא, בעצם, שיר הלל לאהבה. כבר בפרולוג למחזה, שמדוקלם על ידי
המקהלה ואשר מסכם את מה שהצופה יראה במחזה, פרולוג שנכתב
כסונטה, מהוללת האהבה ככובשת ומכניעת כול מכשול. הסונטה יפה
ולכן אני מביאה בשלמותה (בתרגום של רפאל אליעז; שקספיר, 1985,
רומאו ויוליה, הקיבוץ המאוחד).        
היה זה בורונה, עיר ואם,
שני בתי-אב שווי מעלה ותאר
על ריב נושן לטשו סכיניהם
ודם טהור מדם גזל הטהר.

בין ילדיהם אש-אהבה נצבת
ואור קורן מרע-מזלם.
רק במותם יורדה עמם אל קבר
איבת-הורים והגולל נסתם.

בשתי שעות של חזיון תתמהו
על פרשת אבות כה זועפה,
על דרך אוהבים סוגה במות,
ששלום-אימים הביאה בסופה.
הטו-נא אזן קשובה אלינו,
אשר החסר נשלים בעמלנו.


השאלה שהטרידה אותי הייתה מדוע איני יכול לבחור בקו האהבה
המנצחת? מדוע אני מרגיש שעלי לבחור בכיוון ההרסני, בהתרסקות
האהבה, בעצם, בהמתתה? מדוע אני חש שבחירת קו האהבה המנצחת הוא
לא נכון, הוא מזויף? מדוע קו עלילתי זה יכול היה להתממש במחזה
של שקספיר, על אף היריבות, המוות, והשלום שהושג על קברות
הילדים? מדוע יכול היה שקספיר לפתח אהבה כזו ומדוע בסוף המחזה
השלימו שתי המשפחות היריבות, מונטגי וקפולט, על דם הילדים?
ומדוע אני חש שכאן זה פשוט לא ילך?
התשובה שלי, לאחר קריאה חוזרת ודקדקנית ברומאו ויוליה, טמונה
במידת האינפורמציה ששקספיר מספק לצופה על הסיבות לריב שבין שתי
המשפחות. התברר לי, ששקספיר לא מספק שום אינפורמציה על הסיבות
לריב הנורא (?) הזה בין משפחת מונטגי לבין משפחת קפולט. עובדה
זו, לדעתי, מאפשרת לו לאחוז בחבל בשתי קצותיו: גם לדבר על
סכסוך דמים, וגם לפתח אהבה ולהשכין שלום בין הניצים. אי הידיעה
של הסיבה לשנאה, עומקה ועומק הסכסוך מהווים ציר שמאפשר פניה
לכיוון של מלחמה וגם לכיוון של אהבה ושלום. מצב כזה לא קיים
במקרה של מרלין ושלום - הסכסוך הישראלי-ערבי הוא סכסוך דמים,
טעון ברגשות עמוקים דתיים, לאומיים, פוליטיים וכלכליים, רותח
ומבעבע מדור לדור, סכסוך שנובע וניזון מרצונות נוגדים של שני
העמים, הרצון לבעלות על אותה חלקת אדמה. פשוט קשה להאמין,
שהאהבה בין מרלין לבין שלום, עשויה למחוק את הסכסוך הזה, את
עצם מהותם והוויתם של האוהבים, את מה שהינם: ערביה
מוסלמית-פלסטינית ויהודי-ישראלי, ולהתמקד רק בהם, במשיכה
הארוטית המוקרנת משניהם.
אנו מאלילים את האהבה, משום שהיא, כך אנו רוצים להאמין, בלתי
תלויה בהיסטוריה שלנו, היא מעבר להבדלי מעמד, תרבות וגזע, היא
פשוט מוחקת את כול ההבדלים ומשאירה מתחת לזרקור האהבה רק את
בני הזוג, רק אותם, נטו. אבל חישבו לרגע קט, האם תהליך
פסיכולוגי כזה עשוי לעבוד במקרים קיצוניים, כמו במקרה של מרלין
ושלום? האם באמת האהבה עשויה למחוק את מהותם של האוהבים, את מה
שהינם?  
הצופה במחזה של שקספיר אינו יודע מהי הסיבה ומהו עומק היריבות
שבין שתי המשפחות ולכן הוא יכול, מצד אחד, להבין ולהסכים
שאפשרי הוא שהמשפחות תשלופנה חרבות, אך מצד שני, להבין שגם
אפשרי ומציאותי הוא שרומאו ויוליה יתאהבו ומשפחותיהם ישלימו
בסופו של דבר ביניהם. איך שקספיר עושה זאת?    
כאמור, שקספיר לא מספק לנו אינפורמציה על סיבות המריבה ולא על
עומקה. כול מה שאנו יודעים הוא ששתי המשפחות היו שרויות בריב
תמיד. זה נאמר בפרולוג וזה גם נאמר בתמונה הראשונה של המחזה:
המשרתים של קפולט ושל מונטגי שונאים אחד את השני ונלחמים בחרב
אחד בשני. יתר על כן, שקספיר לפעמים מוריד את עוצמת הריב
ולעיתים מגביהו - בהתאם לצרכי העלילה. למשל, במערכה הראשונה,
תמונה ראשונה, אומר נסיך ורונה שהריב הוא שטות "בשל דבור של
שטות אשר נפל בין סבא קפולט לבין מונטגי שלוש קטטות נפלו
בחוצותינו ופעמים שלש השבת בהם השקט." אז על מה מרמז לנו כאן
שקספיר בעצם? על מריבונת. כנראה שכך הוא הדבר, משום שבאותה
תמונה מבקש הנסיך משני האבות לבוא אליו ולשים קץ לפרשה הזאת.
וגם מונטגי האב תוהה מי חידש את המריבה הנושנה? ובתמונה ה'
לאחר שטיבלט (בן הדוד של יוליה) מודיע לקפולט האב שהנבל רומאו
התגנב למסיבה שלו, אומר לו קפולט להניח לרומאו משום שהעלם הנו
אציל, וורונה העיר משתבחת בתם דרכיו וסגולותיו. לדעתי, מכין
כאן שקספיר את הקרקע להתאהבות המידית והמהירה בין רומאו
ויוליה, ולנשואיהם בסתר בעזרתם האדיבה של האומנת של יוליה
והנזיר. האם כול זה היה אפשרי, אם השנאה בין שתי בתי האב הייתה
עמוקת שורשים וגועשת כלבה רותחת ומתפרצת כהר האתנה?
אבל שקספיר חייב גם להעלות את מפלס השנאה כדי להניע את עלילת
המחזה לאחר שהאוהבים מימשו את אהבתם ונישאו. מסתבר שהשנאה
המתפרצת מצויה לא באבות (שבסוף משלימים) אלא באחרים, בעיקר
במשרתים שלהם. הם אלו שמלבים את האש. כבר בתמונה הראשונה מודיע
סמפסון (משרתו של קפולט) שהוא הולך להרוג בבני מונטגי ושלא
אכפת לו שהריב הוא בין האדונים ולא בין המשרתים, כפי שמציע
גרגורי (משרת נוסף). קטע זה מהווה הכנה פסיכולוגית לקרב בין
מרקוציו (ידיד של רומאו) לבין טיבלט - הצעירים הללו הם פשוט
חמי מזג. קרב זה, שבו נהרג מרקוציו, גורר בעקבותיו קרב נוסף
בין רומאו לבין טיבלט, שבו נהרג טיבלט ורומאו מגורש מוורונה
לגלות במנטואה. קרבות אלו, אם כן, מניעים את העלילה קדימה, עד
הסוף המר, הריגתו של פריס (שארו של נסיך ורונה והחתן המיועד של
יוליה) על ידי רומאו, מותם של יוליה ורומאו, וההתפייסות על
השכול בין קפולט ומונטגי.
השאלה היא מדוע שקספיר היה צריך את כול זה? מדוע לא להסתפק
במימוש האהבה של רומאו ויוליה? מדוע יש להרגם? מדוע, למשל, לא
להסתפק במוות של מרקוציו ושל טיבלט, להכניס קצת סבוכים ותככים,
אבל לסיים בהפי אנד כללי? האם לא היה בכך משום שיר הלל לאהבה
המנצחת, האהבה שמשרה שלום וחסד על הכול? התשובה היא, לצערי,
שלילית, משום שכך לא בנויה הפסיכולוגיה של בני האדם.
מות האוהבים מאדיר את אהבתם והופך אותה לנשגבה, לאגדתית - זו
האמת. אם שקספיר היה בוחר בהפי אנד כללי, היה גורע מההוד הנורא
של אהבתם האסורה של רומאו ויוליה והופך אותה לאהבה רגילה,
יומיומית. המכשולים לא היו בבחינת מכשולים הרואיים בלתי עבירים
והיו הופכים לתלאות יומיומיות (שמי בכלל רוצה להיזכר בהם? הרי
לא בשביל זה באנו לראות את רומאו ויוליה); וגם האהבה הייתה
הופכת ליומיומית על כול החולין והקטנוניות שבה; וכול הנשגב
וההרואי שבאהבת רומאו ויוליה היה פשוט מטשטש, מתעמעם, ומתאדה
לו בשחיקת החיים הרגילים. בעצם, לשקספיר לא הייתה ברירה, הוא
היה חייב להמית את זוג האוהבים.  
נניח שבאמת לשקספיר לא הייתה ברירה אלא לחסל את רומאו ויוליה,
אבל מדוע היה חייב לפייס את שני האבות על הדם? ממש בשורות
האחרונות של המחזה, מיד לאחר שמתחוור להם הסיפור הטרגי בין
רומאו לבין יוליה, ולאחר שהנסיך נוזף בהם "אי האויבים? מונטגי!
קפולט! ראו, מה שוט ירד על שנאתכם: למען ינקמו בכם שמים. - את
אשרכם קוטלים באהבה." מושיטים השונאים יד סולחת איש לרעהו ומיד
מקימים אנדרטאות לזכר המתים. (במחשבה שנייה, האם אין זה סרקזם
מושחז מצידו של שקספיר לדבר על אנדרטאות?) לא חשוב מה שהצופה
עשוי לקרוא בהתפייסות זו (למשל, מוסר עממי: אבות אכלו בוסר
ושני בנים תכהנה), ההתפייסות לא הייתה אפשרית, אם השנאה הייתה
אכן תהומית. אני לעולם לא אסלח לגרמניה על שהשמידה את כול
משפחת אבי ושישה מליונים מבני עמי. אני נשבעתי בלבי שכף רגלי
לעולם לא תדרוך על אדמת גרמניה. (תחושות עמוקות אלו, כפי שניתן
להבין, הענקתי לעדינה ארליך.) לו הייתה שנאת קפולט עמוקה, הרי
שמות יוליה וטיבלט בן דודה היו מלבים את השנאה עד כדי טירוף,
עד כדי שיסוף צווארו של מונטגי בידי קפולט, וההפך. אולם,
מכיוון שאיננו יודעים מה עומק השנאה, ומשום שנרמזנו שסיבתה
המריבה הוא דבר שטות, אנו יכולים להבין שהאדונים התביישו
במריבה הטיפשית שלהם, לקחו אל לבם את נזיפת נסיך ורונה,
והשלימו.
האמת היא, שלטעמי יש בהתפייסות זו שמץ של טעם לפגם. אם
ההתפייסות היא כה קלה ומהירה, הרי שבידינו מהומה על מאומה
וחמישה איש קפדו את חייהם על מה? לאמתו של דבר, נראה שהמכשולים
שעמדו לפני רומאו ויוליה לא היו כול כך גבוהים, אולי מכשולים
וירטואליים. מוטב היה לו למחזה , כך נראה לי, להסתיים בלי סוף
טוב זה המשתרע לו על עשר שורות כמעט אחרונות. הרי כול אחד יודע
שאהבות ממהרות לגווע ואילו שנאות משתלהבות במשך דורות.

האם הישראלים והערבים הפלסטינים עשויים להשלים, אפילו יהיו
ננזפים על ידי שליטי העולם, ארה'ב? (האם אכן עשוי כיום בוש הבן
להביא שלום אמת? הלוואי והתשובה תהיה חיובית.) האם ניתן לומר
שהמריבה שביניהם עשויה להתפרש כדבר של שטות? אין לי ספק
שהפלסטינים אינם מעוניינים להשלים, ראשית, כי פירוש הדבר
וויתור על אדמת ארץ ישראל, על זכות השיבה, והכרה מלאה בקיומה
של מדינת ישראל; ושנית, כי מדינות ערב עומדות לצד הפלסטינים,
וכול שעליהם לעשות הוא להתאזר בסבלנות, להמשיך במלחמת ההתשה,
עד שיותש כוחה של ישראל, עד שצה'ל יחלש, עד שחינה של ישראל
יפוג בעיני ארה'ב, ואז לחסל את הנגע הזר הזה, את ישראל. האם
ישראל מעוניינת בשלום? והתשובה היא כן, אבל בתנאי הישרדות: על
הפלסטינים להכיר בקיום המדינה, לוותר על ארץ ישראל ועל זכות
השיבה. לישראל יש אינטרס הישרדותי בשלום, גם משום שאינה
מעוניינת לעמוד כנגד כול העולם הערבי כולו.        

              ובכן, היה לי ברור שהאהבה בין מרלין ושלום אינה
יכולה להתממש. השאלה הייתה איך לעורר אהבה זו ולהמיתה במשולב
בעלילת וועדת המשמעת. שלא כמו במחזה, אשר מביע את שבלב המחזאי
על ידי דו-שיח ומעשים של אנשים ממשיים על הבמה, הסיפור כולו
נארג באמצעות מילים. תחילה, אפוא, הייתי נדרש לתאר את מרלין
ושלום, את התכונות הפיזיות והנפשיות שיביאו מחד להתאהבות
ומאידך למותה של האהבה. ציירתי את מרלין ושלום כבני אדם יפים,
מושכים, ומאד אינטליגנטים. אחרת כיצד נבין ונאמין שפרחה ביניהם
אהבה על אף האיבה העמוקה בין שני העמים. פרצופה של מרלין צויר
בהתאמה לנשים התנכיות היפיפיות שציר בזמנו אבל פאן; ושלום תואר
כבחור גברי, חסון ונאה שנשים נשבות בקסמיו.
המשיכה ביניהם הולכת וגוברת, למרות ששניהם מודעים לכך שהם
נכנסים לשדה מוקשים. אולם מגיע רגע האמת שבו תאוצת המשיכה
מתרסקת אל סלע הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. מרלין, שהיא
פלסטינית קיצונית, משמיצה בנימה עוינת את מדינת ישראל באוזני
עיתונאי המראיין אותה למקומון חיפני, עד לנקודת רתיחה שבה שלום
אהרוני, הנוכח באותו ראיון, אינו יכול לשתוק יותר ואומר למרלין
"גם לי יש מה לומר כיהודי גאה, לא פחות גאה ממך, מרלין
הפלסטינאית. יש לי סיפור והיסטוריה שלא ינעמו לאוזנייך מרלין.
ישראל זו הארץ שלי! זו ארצי! ... " הם נפרדים אך כול אחד בביתו
מתגעגע אל השני. הערגה עזה ובלתי נסבלת ושלום מחליט לנסוע אליה
בחצות הלילה.
רעיון הנסיעה אל מרלין הוא בעצם ווריאציה על סצנת המרפסת
ברומיאו ויוליה בה מתוודים שני האוהבים על אהבתם העזה (מערכה
שניה, תמונה שנייה). שלום נוסע במכוניתו אל ביתה של מרלין, אך
עוצר מול חלונה, בדיוק בנקודת שווי המשקל שבין תשוקתו לבין
ההיגיון הקר המודע על עומק הסכסוך הישראלי-ערבי ועל מיקומה
הברור של מרלין בסיכסוך זה. מרלין החשה בנוכחותו, פותחת את
החלון ובוהה באפלה, מבלי שתבחין במכוניתו החונה דמומה בצד
הכביש. אין ביניהם דיבור, על אף שהם חשים אחד בנוכחות השני.
ועוד רעיון ששאלתי מהמחזה הנפלא הזה. יוליה מבקשת שרומאו ישנה
את שמו "רומאו, הו רומאו, בשל מה אתה רומאו? התנכר לאביך, המר
שמך ... " ורומאו עונה "... רק אהביני ובשנית אטבל טבילה כדת,
ושוב איני רומאו." שלום בלב עורג מבקש ששמה של מרלין יהיה מרים
בת-אברהם; ומרלין עורגת ששמו של שלום יהיה סלים איבן-הארון.
שניהם נרדמים בכמיהתם זו וכול אחד מהם חולם חלום.
בחלומות מתגשמים השאיפות העמוקות ביותר של האדם. בחלומותיהם של
שלום ושל מרלין, אפוא, באים לידי ביטוי המאווים שלהם. החלומות
שלהם נתפרו בעקבות ספרו של הרצל "אלטניילאנד", שלפיו חוזר העם
היהודי מאירופה לארץ ישראל ומיטיב כלכלית ותרבותית עם הערבים
שמצויים במצב נחות מכול הבחינות. (ובכן, כול עם חושב שהגשמת
משאלותיו לא יבואו על חשבון העם השני, אלא ההפך, יביאו ברכה
לשני.) תיאור החלומות נעשה בשפה גבוהה יותר מאשר הרמה הלשונית
שבה נכתב הרומן, משום שעוסקים אנו כאן בחלום ומשום שרמת הלשון
שבה נכתב אלטניילאנד הייתה גבוהה ומעט נמלצת.
מאמר מוסגר רביעי: רמת השפה של הספרות
יש אנשים הסבורים שספרות חייבת להיכתב בשפה ספרותית, עשירה, כי
הרי בספרות אנו עוסקים; יש הסבורים שאישיות הגיבורים חייבת
לבוא לידי ביטוי בשפה, למשל, שלשון הגיבור מהמעמד התחתון אינה
יכולה להיות ברמה של בן המעמד העליון, וכו וכו. לדעתי, אין
כללים בעניין זה, משום שהלשון אינה מטרה בפני עצמה, היא רק
אמצעי ובאה לשרת את הרעיונות והמטרות של המחבר. כללית אני נוטה
להשתמש בשפה פשוטה ושקופה. אין לי ספק שאני מושפע כאן מדרך
כתיבתו של אחד מגדולי הפילוסופים בכול הזמנים, דיויד יום. מה
שהדהים אותי אצל יום היה שהאיש החכם הזה ידע להביע רעיונות כול
כך מסובכים, רעיונות שעד היום פילוסופים מתחבטים בהם, בשפה
פשוטה, שקופה וקריאה עד כדי כך שגם האנגלית שלו מהמאה
התשע-עשרה לא מפריעה. לאחר שקראתי אותו, החלטתי שאקדיש כול
מאמץ לכתוב ללא הצטעצעות, פשוט ושקוף.
              נחזור לעניינינו. החלומות של שלום ומרלין הינם
סימטריים: הם מאוהבים, נשואים, יש להם ילדים ובית מוקף גינה
בעיר חיפה. שלום עוגב על מרים בת-אברהם ולוחש באזנה מילים
מתוקות (כאמור, בחיקוי לסגנון של הרצל) "על אדמתנו העתיקה
הקמנו את מדינת ישראל, מדינה יהודית חדשה שחיים בה כחמישה וחצי
מיליון יהודים וכמיליון ורבע ערבים, מדינה דמוקרטית שכל תושביה
אזרחים שווי זכויות. ... רק אנו היהודים היינו מסוגלים לעשות
זאת, להפוך חלום למציאות. ... אנחנו הבאנו לחבל ארץ נחשל זה
פריחה ושגשוג, תרבות חדשה, מודרנית. ... מדינת ישראל, מדינה
עתיקה-אך-חדשה, הינה יונת השלום ואבן התשתית של המזרח התיכון
החדש. מקור המדע והטכנולוגיה המודרנית המביא שגשוג למדינות
פלסטין, ירדן, סוריה, לבנון ומצרים, מדינות דמוקרטיות
בהתהוותן." בקיצור, חלום אידיאלי, המממש את הצורך האישי של
שלום אהרוני ואת חלום השלום בין ישראל לעולם הערבי, כולל מדינת
פלסטין.
ומהו חלומה של מרלין איברהים? מרלין הסבה ראשה אל אהובה, לוחשת
באוזנו מילים מתוקות "סלים איבן-הארון אהובי, ... אל ארצנו
העתיקה חזרו שלושה וחצי מליון פלסטינים עקורים, פליטי אסון
מלחמת ארבעים ושמונה, ... אל טבריה, עכו, חיפה, יפו, ירושלים
ובאר-שבע. ... במדינת פלסטין המעתירה יושבים שבעה מליון
מוסלמים שוחרי שלום ושני מליון בני-חסות יהודים, ... ליהודים
אוטונומיה תרבותית, חינוכית ודתית. חל עליהם איסור לשרת בצבא
פלסטין המפואר ובמשטרה המגנה עליהם מפני כל מתנכל להם ולרכושם.
רק כופר מסים ישלמו, ולבוש מיוחד ילבשו בני עם הספר ..."
תנאים אלה שמרלין איברהים ממשיכה לפרט בחלומה הם ווריאציה על
הסכם עומר - ההסכם המבזה, שניתפס משום מה בעיני מספר חוקרים
כהסכם נדיב וטוב, בין החליף עומר לבין היהודים בני החסות של
האיסלם. בקיצור, חלום אידיאלי, המממש את הצורך האישי של מרלין
איברהים ואת חלומה למדינת פלסטין הגדולה וחורבן מדינת הכובשים,
מדינת היהודים, שלדעתה אינם אלא בני חסות של האיסלם המנצח.

ובכן, למרות האהבה החזקה בין מרלין ושלום, אין הם יכולים
להתכחש למה שהינם: מוסלמית פלסטינאית ויהודי ישראלי. המצב
ביניהם הולך ומתדרדר כתוצאה מהפער הפוליטי-תרבותי שהולך ומדכא
את רגשותיהם, בעיקר אצל שלום, שחייב למצוא פתרון לקונפליקט
שבין היותו יהודי ישראלי לבין היותו המייצג של מרלין בוועדת
המשמעת. יחסיהם מסתיימים עם תום המהומות בקמפוס החיפני.
את המהומות אמנם מתחילים סטודנטים ערבים, אך סטודנטים יהודים
הופכים את הגלגל ומתחילים לרדוף את הערבים, עד שנכנסת המשטרה
לקמפוס ומשקיטה את הרוחות. שלום רואה את מרלין נותנת ראיון
לכתבי טלוויזיה ורדיו, ושומע אותה חוזרת על אותן טענות
קיצוניות ידועות שלה נגד המדינה ועצם קיומה, ועל התקווה הנצחית
לשחרור פלסטין בדם ואש מידי הכובש הישראלי האכזרי. "ובעוד
המילים המוכרות האלה חוזרות ומהדהדות באוזניו, נפלה עליו לפתע
תשישות נפשית מוזרה, וכל הכישוף הזוהר שהטילה עליו פג ונמוג
... הוא הסיט את מבטו ממנה ... השינוי במבטו, במראה פניו שהפכו
לפתע חתומים וקשים, ... פצעו את ליבה של מרלין. אך למרות הכאב
החד לא הייתה מסוגלת לעצור בעד עצמה, ופיה שפע עוד ועוד משפטים
קשים בעברית רהוטה נגד מדינתם של המשעבדים האכזריים האלה,
היהודים-הציונים."
הסיפור ביניהם מגיע לסופו. אהבה קטולה. אין זה רומן שלם של
אהבה; אין פה הרוגים ונרצחים, אולם יש פה אהבה שהומתה על ידי
האוהבים עצמם, ואיום אפל ונורא, הר געש של משטמה שעלול לפרוץ
כול רגע ולהחריב מדינה על תושביה באש. השרפה בינתיים כובתה,
אבל בפנים הלבה מפעפעת. מרלין ושלום ממשיכים לחיות את חייהם,
אך האהבה שלהם כובתה על ידי מציאות  פוליטית- לאומנית הטבועה
בעצם מהותם. מיד עם הנץ אהבתם, נלחמו בה שניהם בידיעה ברורה
שאין לה שום סיכוי.  זו לא הייתה אהבה נשגבה אגדתית, מעולם לא
הייתה יכולה להיות כזו, משום שהאוהבים הינם בוגרים המודעים
היטב לעצמם ולחברה שבה הם חיים. אין הם עשויים להתנתק מהמציאות
ולחיות בבועה של אשליות. אצל שקספיר המצב שונה. יוליה היא
צעירה בת ארבע עשרה, בגיל הטיפש-עשרה, ורומאו הוא בעל נטיות של
מתאהב הרפתקן. עם תחילת המחזה סובל רומאו מהשתוקקות לאחת בשם
רוזלינדה, אך למרות זאת, הוא מחליט ביחד עם חבריו "להתפלח"
למסיבה של קפולט, אויב בני משפחתו, משפחת מונטגי, שם הוא מתאהב
ביוליה בהרף עין. רק צעירים כאלה, בורים של החיים, עשויים
לחיות באשליה שהעולם כולו מתמצה באהבתם.  

כפי שניתן להבין הכנסתי מספר נוסף של שינויים בגיבורים ובעלילה
שטוויתי אותה במחזה. כולם הנם פיתוחים לעומק ולרוחב של
הדמויות, היחסים ביניהם ויחסם להליך המשמעתי של וועדת המשמעת.
(למשל, הפכתי את שולמית בראל ליושבת ראש ועדת המשמעת, משום שכך
דרשה דמותה ומשום שכך דרשה העלילה.) לא ארחיב על כך את הדיבור.
מה שהיה חשוב לי להדגיש הוא שהרומן התבסס עתה על משהו חדש:
האהבה בין מרלין לשלום וקטילתה עם תום המהומות באוניברסיטת
חיפה. דרך אגב, מהומות אלו אף לא נרמזו במחזה.

מאמר מוסגר אחרון: היצירה הספרותית כתהליך של פתרון בעיות

אם כן, מה ניתן ללמוד מהווידוי הספרותי הזה? כיצד ניתן לאפיין
את תהליך היצירה? אני מציע שתהליך זה הוא שרשרת ארוכה של פתרון
בעיות. בעיה ספרותית נוצרת מהצורך להתאים את החומר ההיולי של
היוצר (את הסתכלויותיו בעולם ובתוך עצמו, התרשמויותיו,
מחשבותיו, את מה שלמד ומה שרשם וכתב)  לדרישות של הכלי הספרותי
(שיר, מחזה, רומן פוליטי). בעיות אלו הינן אינהרנטיות ליצירה
והיצירה אינה אלא התוצר של פתרונות אלו.  על היוצר ללוש ולעבד
את החומר ההיולי ולעצבו בהתאם לדרישות של דפוסי הסיפור, הלשון,
והמטרה שהוא מעוניין להשיג בכתיבה. עבודות לישה ועיבוד אלו
אינן אלא רצף של שיקולי דעת, עשיית החלטות, בחירות, ופתרונות
פרקטיים, שמרצפים את תהליך היצירה, והבאים לידי ביטוי, בסופו
של דבר, במילים.
לעיתים התאמת החומר ההיולי לדפוס הספרותי היא כה קשה ובלתי
אפשרית, משום שהכלי הספרותי אינו צורה בלתי תלויה בתוכן הדברים
ובשפה, עד שליוצר אין ברירה אלא לשנות את הכלי הספרותי, את
הסכמה שלתוכה יוצקים את החומר ההיולי, וליצור דפוסים ספרותיים
חדשים. למשל, קשה לראות כיצד ניתן לבטא שירה מודרנית בכלי של
משקל ימבי, חרוז ומבנה של סונטה. השירה המודרנית דורשת צורה
חופשייה ופתוחה יותר.
בספר הנוכחי, גזר הדין השלישי, ערכתי שני שינויים קטנים בדפוס
המקובל של רומן. ראשית, החלטתי להשאיר את תיאור הליך המשמעת
בצורה של מחזה, משום שמצאתי שישום הדפוס המקובל בכתיבת רומנים
לדיון המשמעתי הוא מיגע ומטריד. ושנית, החלטתי להעביר את מלאכת
הכתיבה מהסופר הכול יודע אל אחת הדמויות שבספר - היא זאת
שכותבת את הרומן. מדוע? משום שעל ידי כך יכולתי לכתוב בגוף
ראשון ושלישי, ולהעיר הערות סובייקטיביות על הדמויות האחרות
שברומן (מקובל שסופר כול יכול הכותב בגוף שלישי יכתוב באופן
אובייקטיבי ומהימן; כתיבה בגוף ראשון מאפשרת חוסר מהימנות);
ומשום שעל ידי כך יכולתי לכתוב את הרומן בסגנון אחיד, הסגנון
של אותה דמות, שבא לידי ביטוי בכתיבה שקופה ופשוטה החביבה עלי
באופן אישי.    

אצל מוצרט ורוסיני כול ההחלטות נעשו באופן אוטומטי: צרוף
הצלילים, המנגינה, סוג כלי הנגינה, תפקידי הכלי הראשי והכלים
המלווים, הטמפו וכו וכו. כול השאלות הקשורות בעניינים אלה נענו
בראשם בלי מאמץ, אולי בתת-ההכרה, בהתאם לדפוס המוסיקאלי המושלם
שהנחה אותם. אצלי, אני מוכרח לציין בצער, הייתי חייב להשקיע
מאמץ אדיר בפתרון אינסופי של בעיות הקשורות ביצירת הגיבורים,
מעשיהם, היחסים ביניהם, ברמת השפה ובבחירת המילים. אם תעבירו
בראשכם מה שקראתם עד כה, יתחוור לכם מיד שדרך כתיבת הרומן "גזר
הדין השלישי" הייתה רצופה בבעיות ופתרונות.
עצם העובדה שאני מעדיף כיום לכנות רומן זה בשם "אהבה קטולה",
מראה שטרם פתרתי את כול השאלות הקשורות ברומן. תחילה ניסיתי
לצקת את הרשמים שלי מוועדת המשמעת לכלי הספרותי של המחזה. לאחר
מכן, עקב ההתפתחויות הפוליטיות, לשתי את המחזה, כחומר היולי,
ועיצבתי אותו - את הגיבורים, את מה שהם עושים ואת מה שקורה להם
- בצורה ספרותית חדשה, כרומן פוליטי. כאן התעוררה בעיה לא
פשוטה. לאן עלי להוביל את יחסי האהבה בין מרלין לבין שלום?
ניתוח המחזה של שקספיר רומאו ויוליה הציע לי את הפתרון: בלתי
אפשרי הוא שבמציאות הנוכחית, לאור מערכת היחסים
הישראלית-ערבית, תממש האהבה את עצמה. אהבה זו, משיכה רומנטית
זו בין ערביה מוסלמית לבין יהודי, חייבת לקטול את עצמה.
איני רוצה להביא דוגמאות נוספות מאלו שכבר הבאתי לעייל, שלא
אמצא חוזר על דברי. אסיים, אפוא, בדוגמה נוספת אחת שהתחבטתי בה
רבות. גם במחזה וגם ברומן מתבקשת מרלין על ידי איש חמאס מעזה
להניח מטען חבלה באוניברסיטת חיפה. כשכתבתי את המחזה, תהיתי מה
תהיה תגובתה של מרלין? האם הפלסטיניות שלה תביא אותה לידי
ביצוע המעשה? האם מתחייב מהדמות שיצרתי שתניח את הפצצה
באוניברסיטה? התחושה שלי הייתה שמרלין זו, כפי שאני מכיר אותה,
לא תעשה זאת, בעיקר משום שלרצוח (סטודנטים יהודים וגם ערבים)
הוא קו אדום, שמי שחוצה אותו, חוצה את הרוביקון של לא תרצח
ואישיותו תשתנה לעולם. ומרלין לא תחצה את הקו. לעשות דבר כזה,
משמעותו מבחינה ספרותית הוא לכתוב מחזה חדש הנסב לא סביב ועדת
המשמעת, אלא סביב רצח וטרור נפשע. לו מרלין הייתה מניחה את
מטען החבלה באוניברסיטה, הייתה זו מרלין חדשה, מרלין שלא
הכרתי, ולא הייתי מוכן להתמודד עמה ועם הסיפור המתחייב ממעשיה,
מעשים אשר, כך אני סבור, היו משליכים בוץ ורפש על מרבית הערבים
הישראליים.
דעותיי בעניין זה לא השתנו גם כאשר יצקתי את המחזה לדפוס של
הרומן הפוליטי. למרות ההתפכחות שלי מהסכם אוסלו והשינוי
הפוליטי שעברתי, ולמרות שהרומן חייב אותי לתאר את מרלין ביתר
רחבות ועומק, לא יכולתי לראותה כטרוריסטית. זו לא המרלין
שנוצרה בדמיוני.