אוף. מרגיז. מאוד. למה תמיד אני מתחילה לעשות הכל ביום האחרון?
למה לא יכולתי להתאפק לצאת למסיבה הזאת  לפני שבוע או להזמין
את כל החבר'ה לאכול פיצות ואחר כך לנקות את כל הבית יומיים?
אוף. למה? מה, הם לא יכלו לתת לי קצת יותר זמן משבועיים? זה
כזה קל, לדעתם, לכתוב עבודה ב-7 עמודים על המלך לודוויג ה-13?

                                         

כמו תמיד, כשאני במצוקה, חייגתי למירי. "הלו?" שמעתי את קולה
של מירי שאותו אני תמיד מזהה לפי הנימה הקופצנית שלו. למה היא
תמיד כזו שמחה? vאם היא כבר סיימה את העבודה בהיסטוריה?
"הי מירי, זו דליה, מה המצב?" שאלתי. "הכל סבבה, מה איתך?" היא
ענתה לי. "גם אצלי. תגידי, כבר סיימת את העבודה בהיסטוריה?"
מיהרתי לגשת אל הנושא העיקרי. מירי אינה חברה טובה שלי, אבל
היא אחת התלמידות הכי טובות בכיתה שלנו, ח'5, ועלייה אי אפשר
לעבוד. כבר ניסיתי הרבה פעמים את השיטה הזו, להתקשר אליה יום
לפני שצריך להגיש עבודה ענקית באלפי עמודים, ולנסות לספר לה,
בעקיפין, שלא הספקתי לעשות את העבודה, והיא חייבת לתת לי
להעתיק. "ברור, מה את לא יודעת שצריך להגיש אותה מחר?" היא
נדהמה. "אה... זו בדיוק הבעיה... לא ממש היה לי זמן להכין
אותה, הייתי קצת עסוקה בדברים אחרים..." אמרתי בהססנות, בעוד
אני חושבת על כל הדברים האחרים שהייתי "עסוקה" בהם: לצאת לעיר
לקנות לעצמי נעליים חדשות, ללכת לסרט עם אמיר, לשכב בבית
ולראות טלוויזיה. "דליה, מה את רוצה שאני אעשה? אני כבר סיימתי
אותה, ואני לא מתכוונת לתת לך להעתיק." ביפ ביפ ביפ ביפ ביפ.
מגעילה. ניתקה לי. לה קל להגיד, היא כבר סיימה הכל, אין לה על
מה עוד לחשוב.

                                       

ניגשתי אל המחשב, והתחלתי לחפש חומר בכל מנועי החיפוש
האפשריים על לודוויג ה-13. טראם, טראם. אוי, שוב הטלפון! הפעם
זו רונית. "היי דליה, בואי מהר אלי, יש פה מסיבה פיצוץ, כולם
פה!!!"
"לא, אני לא יכולה, יש לי עבודה להכין, אני חייבת להיתקע
בבית."  
"נו מה, את חננה? בואי מהר, ביי!"
טוב נו, מקסימום אני אהיה שם חצי שעה ואחזור לעשות את העבודה
בשש וחצי. נו ביג דיל - שבעה עמודים, אני אספיק לעשות הכל.
מיהרתי להתלבש ולהתאפר ואחרי שתי דקות כבר הייתי אצל רונית
בבית. המסיבה באמת הייתה פיצוץ, וישר ברגע שנכנסתי לבית התחלתי
לרקוד ולהתפרע.
בשעה שבע וחצי התחלתי להבין שלא בדיוק נשארתי פה חצי שעה אלא
שעה וחצי, אבל אז בדיוק התחילו ריקודי סלואו, לא יכולתי להתאפק
ונשארתי.
בשמונה וארבעים הייתי בבית, מול המחשב. היה די הרבה חומר על
הנושא, אבל בכל מקום זה הראה את אותו החומר, כך שעם כל המידע
שמצאתי באינטרנט, בקושי הוצאתי שני עמודים. אחר כך התחלתי לחפש
באנציקלופדיות. גם שם, החומר היה באופן מוגזם דומה לחומר
שמצאתי באינטרנט. ניסיתי להיזכר במשהו שהמורה הסבירה בשיעורים,
אבל הייתי עסוקה מדי בהתכתבות עם רונית, כך שלא טרחתי להקשיב
למורה.
פתחתי את המחברת והסתכלתי ישר לתוך עיניהם הזוועתיות והמבחילות
של... שיעורי הבית. לקרוא עמוד 87 בספר. ופתאום, הסתובב גלגל
כלשהו במוחי, ונזכרתי איך המורה תפסה אותי ואת רונית מתכתבות,
לקחה מידי את הפתק, ואז, עד סוף השיעור הספקתי לקלוט את
המילים: "תפתחו בעמוד 17 בספר, ושם תוכלו למצוא את החומר
לעבודה". אני אהרוג את עצמי!!!
מטומטמת!!! איך אפשר להיות כזו דפוקה?!
הסתכלתי על השעון. השעה הייתה 11 וחצי. אין מה לעשות, אני
גרמתי לכך. כבר התכוונתי לגשת לעבודה, אבל אז בדיוק התקשרה אלי
זיווה וסיפרה שבדיוק לפני חמש הציע לה אורן חברות. מול עובדה
כזו מעניינת לא יעמדו אפילו אלף עבודות בהיסטוריה. דיברנו עד
אחת וחצי. איזה מזל שאמא ואבא בחופשה.
טוב, את ההמשך אתם לא רוצים לדעת, אבל, אם כבר אתם קוראים את
זה, אז שתדעו שהלכתי לישון בשעה ארבע לפנות בוקר, ובכוחותיי
האחרונים צנחתי על המיטה.
למחרת בבוקר, הרגשתי כמו בן אדם שלא ישן איזה עשרים שנה.
תאמינו לי, שזה אותו הדבר.
הרגשתי כמו סחבה כשנגררתי לבית הספר ברגל, כי פספסתי את
האוטובוס. כאשר סוף סוף הגעתי לבית הספר, ובקושי התיישבתי
במקומי, הייתה השעה שמונה ורבע. איחרתי לשיעור מתמטיקה. בשיעור
החמישי, עם מבט גאה בעיניים, הוצאתי מהתיק את העבודה
בהיסטוריה. פתאום נכנסה מנהלת השיכבה לכיתה וביקשה להודיע
הודעה. "לצערנו הרב, מת בפתאומיות אביה של המורה להיסטוריה.
היא לא תבוא לבית הספר שבעה ימים. עכשיו יש לכם שיעור חופשי".

                                       
                                לאאאאאאאאאא!!!