ד"ר שטרקמן קיבל את פניי בסבר פנים יפות. בהתחלה חשבתי שיש בו
רחמים כלפי, אבל די מהר הבנתי שעבורו זו עבודה גרידא והוא פוגש
כמוני לפחות מיליון. מסתבר שהגעתי ממש בדקה התשעים, עוד ימים
ספורים והיה זה מאוחר מדי לשנות. אני לא יודעת אם עדיף כך,
עמוק בלב הייתי מעדיפה שיאמר לי "אין מה לעשות עכשיו", אבל
הספקתי.

לא סיפרתי לאיש מלבדך. כל יום שעבר, קיוותי שתבקש ממני להתחרט,
שתסכים איתי שאין זמן טוב או רע ושאהבה זה משהו שלא צריך לכבוש
בכוח שהיא תקבל אותך כמו שאתה ותתן לך להחליט, אבל היא לא כזו,
היא לא מסוגלת לזרוע דבר מלבד פורענות.
שבועיים אחרי שהבנתי שמשהו מתרחש קניתי ערכה. ורוד או כחול מה
עדיף? מה אני רוצה? שני דברים שונים... רוצה ורוד - מעדיפה
כחול. יצא ורוד. טוב אני אמורה להיות שמחה, זה מה שרציתי, אבל
אני עצובה, אני יודעת שאתה רוצה כחול.

בואי תכנסי, הזמין אותי הד"ר פנימה. החדר היה לבן ומסודר באופן
מופתי. אחות מבוגרת בחלוק מבריק הגישה לשנינו קפה, לד"ר עם 2
סוכר, לי עם סוכרזית, גם ככה הארבע קילו שהוספתי לעצמי
בחודשיים האחרונים היו לי מטרד נוראי, תהיתי אם מחר בבוקר
כשאקום והעלה על המשקל הדיגיטלי בבית המרקחת ירדו ממני לפחות
שניים.
"את יודעת כיצד הכל מתנהל." הוא שאל.
"כן." עניתי. " הכל הוסבר בפניי בפרוטרוט בועידה".
רק לפני שבועיים נאלצתי לעמוד בפני חבר מושבעים ולהסביר להם
למה אני לא רוצה את הפלא הזה שצומח בי, הסברתי להם שזה לא שאני
לא רוצה אני פשוט לא יכולה, שאבא של הילד חולה מאוד, לא פיזית,
אבל אולי יותר גרוע בראש, משהו שם לא בסדר, הכל כימיקלים אצלו,
שום דבר לא עובד באמת, הילד זה טעות בשבילו , אני לא רוצה לשבש
לו שם דברים.
ומה איתך? שאלה אותי אישה צעירה מבין חברי הועידה. היה לה
בפנים משהו מתעקש, כנראה שלא ממש שיכנעתי אותה.
מה איתי? מילמלתי, מה זה משנה מה איתי?
ואז הכל התפרץ, אני רוצה, הכי רוצה. חולמת על הבכי המתוק שלו
כל יום שעובר, אבל לא לבד, לא רוצה לעבור את כל זה לבד.
אחרי שהועדה חתמה על המסמך הנוראי הזה שמתיר לי לרצוח בדם קר
שני קילו שלוש מאות של בן תמותה בהתהוות התקשרתי למרפאה הפרטית
של הד"ר, ואחרי שבועיים קרוב למועד בו מאוחר מדי אבל לא, אני
כאן.


התליינית החביבה ששמה זהבה עזרה לי להתפשט וללבוש חלוק ירוק.
היא תמכה בי לאורך מסדרון ארוך מלא בתמונות נוף אל חדר
העינויים. ד"ר שטרקמן בכפפות פלסטיק שקופות חייך אליי ואמר
"תרגעי, הכל יהיה בסדר. תוך כמה ימים בודדים ואת חזרה על
הסוס."
לא ממש הבנתי על איזה סוס אני אמורה לרכב כי הזריקה של
התליינית החביבה החלה לפעול והכל התערפל מול עיני.
והנה אני שוכבת על מיטת עץ כשידי קשורות בצדיה בחבל עבה, רגליו
מונחות על מכשיר מתכת קר כשכפות רגליי פונות אל השמיים. קולות
של ניסור ושיוף, מישהו מגרד מתוך רחמי הבתול את האורגניזם שצמח
פרא בתוכי. עדיין אין לו איברים ברורים, רק הראש החל לקבל
צורה, הוא נראה כמו התולעת הזו שמכרסמת בעץ, ראש פטיש גדול
וגוף לא מפותח, ככה הוא ישאר בזיכרוני, תולעת פטיש.

בפגישתנו הקודמת הסבירה לי האחות הראשית שבשלב מוקדם כזה לולד
אין עדיין כל תבונה ואינו מרגיש מאום, ככה שזה כמו לאכול חסה
או מלפפון - זה אומנם צומח ונושם, אבל בעצם הוא מן גולם כזה.
איך זה יכול להיות שכבר חודש וחצי אני מקריאה את אלתרמן לעלה
רוקט, או מספרת לגולם על אבא שלו ועל זה שהוא חייב להיות ילד
טוב וממושמע כי אמא שלו חד הורית ויהיה לה קשה קצת והוא יהיה
ילד מפתח, אבל תמיד אומרים שילדי מפתח הם הכי עצמאיים ויודעים
לבשל, ויכול להיות שהוא יהפוך להיות שף או משהו כזה, ותמיד
הרגשתי שמישהו מקשיב לי. אחרי שסיימתי את סיפור תיבת פנדורה
מתוך סיפורי המיתולוגיה הרגשתי מין בעיטה קטנטנה שאומרת "תודה
אמא זה היה סיפור טוב". אני לא מאמינה לאחות הזו, כמה בכירה
שלא תהיה וכמה מחקרים שלא קראה, שהילד שלי לא מרגיש נקודה.

בלילה כאב לי נורא. הואקום הזה שנוצר במקום החיים שהתנהלו שם
קודם לא הניח לי להירדם ולו לרגע אחד. התהפכתי הלוך ושוב,
עישנתי כמו קטר במרפסת הקטנה, באותה מרפסת שתכננתי לתת  לך
לזחול חופשי, כמובן אחרי שאקנה שטיח נחמד, כחול או ירוק,
ולהתפאר כמו כל אם גאה כשתעשה שם את צעדייך הראשונים. אבל הכל
כבר אחרי, וכל מה שנותר הוא זיכרון שלא מרפה, שמאוכסן באחת
המגירות השימושיות ביותר בלב.
אני יודעת שכבר לעולם לא אוכל לראות בגוף שלי דבר טהור או
אהוב, ללבוש שמלה הדוקה ולהפיק ממנו הנאה. הגוף הזה, שתמיד היה
היכל עבורי, הפך לבשר מיותר ורפה, למשהו ששום אהבה ותשוקה
שבעולם כבר לא תרגש, ואולי אבל רק אולי כאשר הוא ימתח שוב
באורגניזם חדש יוכל לשוב ולהניח לעצמו מעט חיבה.

ביום שאחרי דפקת בדלת. היו לך עיגולים שחורים מתחת לעיניים
מחוסר שינה או רגיעה. ברגע שראיתי אותך פרצתי בבכי, כזה שמגיע
מתוך הקישקע, של חרטה איומה. חיבקת אותי בידייך החסונות, רעדת
כל כולך אבל לא שחררת את האחיזה החזקה. ידעתי שגם אתה בוכה, גם
לך עצוב לראות אותי סובלת.
לא נשארת הרבה. שכבת לידי במיטה פחות משעה ומחצה וקמת, הכנת לי
משהו חם לשתות, עזרת לי להיכנס למקלחת, זרם המים החמים הסירו
מעליי חלק מהעצבות, הידיים שלך חופפות לי את השיער הרגיעו אותי
-- ואז הלכת.
ידעתי שיעבור זמן רב עד שאזכה לראות אותך שוב. למה אלוהים זימן
אותנו יחד באותו יום אני ממש לא יודעת, אני חושבת שהבדידות
הפגישה אותנו לערב אחד מתוק שהסתיים במתנה מופלאה שחבל שלא היה
בכוחנו לקבל אותה.

כל כך רציתי לשמור את הכאב הזה לעצמי, לשבת בחושך סלחני והסתגף
כמו הגיבורים הקדומים, אבל בשיחה הראשונה עם אמא התפרקתי
לרסיסים. שבוע שלם ישבנו זו לצד זו דוממות, עד שהרגשתי מוכנה
לחזור לשגרה. הבחירה שלי, כמה קשה שלא הייתה, היא נחלת העבר,
ואין מה לעשות - החיים חזקים ממני ואני ממשיכה הלאה.


בלילה לפני השינה אני מניחה יד חמה על הבטן התחתונה, אני פותחת
את הספר "תיבת פנדורה -  מיתולוגיה לקטנטנים" וקוראת בקול רם.
אולי הוא שומע אותי שם למעלה, בעולם בו כל התינוקות שוקלים
עשרים גרם כולל נוזלים.